ביליתי את כל הנעורים שלי בלהאשים.
בהתחלה זה היה את עצמי ועם הזמן התחלתי להאשים את הסובבים אותי.
ככה הכרתי את העולם- צריך למצוא למה דברים קורים כדי שהם לא יקרו יותר.
אז חיפשתי אשמים ואוהו, מצאתי.
את ההורים ואת הגברים ואת החברות הרעילות..
העיקר לא אני יותר.
הנחתי שאם אני אפיל זאת על אנשים אחרים, אולי לא ארגיש אשמה יותר.
הכנסתי את עצמי לסיטואציות מיניות חרא, יעני מוצאת לי שעירים לעזאזל לחיות דרכם את הטראומה שוב ואז עוד פעם.
וכמה קשה היה לי להבין שיש לי אחריות על הבחירות שלי.
שאני יכולה לבחור אחרת, לעשות אחרת גם בלי לכעוס על עצמי ולהלקות את עצמי על כך.
אני צריכה לקחת אחריות על חיי, לבחור מה שטוב לי, גם למחר וגם לכאן ועכשיו.
אז אני יכולה להמשיך את החיים שלי ולהמשיך להפנות אצבעות וואלה, זה לא יהיה שקר.
אפילו לא הגזמה.
כי היו שקרים, תירוצים, סקס אנוכי, חרמות, תגובות אדישות לעיניים דומעות ואת זה שהייתי ונשארתי שונה.
אבל אני לא מוכנה עוד להיות קורבן של המציאות שלי.
זו לא אשמתי, אבל לפחות זה בידיי.
זה יהיה קשה, אבל עליי לקום כל בוקר מחדש ולהבטיח לעצמי שגם היום, מגיע לי יותר.