הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר הזה, מישהו שהיה לי קטע איתו אמר לי שזה הסרט האהוב עליו ומאז פשוט ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו.
עכשיו, למי שלא קרא אותו ואולי מעוניינת, אל תמשיכו לקרוא כי הפוסט הזה יכלול מלא מלא ספוילרים.
אז שנה אחר כך מצאתי אותו בספרייה ונמשכתי אליו באופן לא ברור, ישר השאלתי אותו.
כשפתחתי לקרוא אותו, היה לי ממש קשה לעצור.
עזבו את זה שהכתיבה מצויינת וקלה לקריאה, ושהעלילה מעניינת.
היא תופסת מהקרביים, מאמתת אותנו עם הדילמה הקשה שלנו; האם על מנת שיהיה שלום, סדר ושלווה בעולם, אהיה מוכן להקריב הכל?
את כל הרגשות שלי, את המוזיקה, את הצבעים ויותר מהכל, את חייהם של אלו שאינם מתאימים?
אז כן, לא יהיה עוד עוני וכאב, לא עוד מלחמות או אונס.
אבל עולם של אדישות, שבו נלקח כל רגש וכל מי שמפריע בדרך, ייאלצו לחסלו?
עם זאת, אני חושבת שמה שהכי הקשה עליי, שהשאיר אותי עם הלסת פתוחה (עד עכשיו, את האמת) זו לא רק הדילמה האיומה הזו.
זו גם המחשבה שאיננו רחוקים כ''כ ממציאות כזו.
שזה מפחיד כמה לויס לורי, אדם מוכשר ללא עוררין, לקח ספר, יצר עולם בדיוני שהוא רק מרחק נגיעה מחיינו היום, רק עוד מעידה אחת, שכבר כמעט קרתה, לעולם הנורא והאפור של אותה קהילה?
אז ליבי כואב על המחשבה שזאת אופציה ומוחי כועס עליי שאני כ''כ פסימית, שאני לא מאמינה באדם ובמצפונו או ברגשותיו.
אבל בכנות, אחרי כל מה שראיתי, אחרי כל מה שאני עדיין רואה, מה יכול לתת לי את הכוח להאמין?