אז בגדול ההכחשה הכי גדולה שלי בשנים האחרונות היא שאני אוהבת אדם.
וואו איזה שק של בולשיט.
אני אוהבת אנשים מסוימים והרבה פעמים יוצא לי להתחבר בקלות, נכון.
אבל כקונספט, האנושות יכולה לצבוע את עצמה בכחול וליפול לים מבחינתי.
ואני יכולה לתת לזה עכשיו כל מיני תירוצים מתמסכנים כאלה של התעללו בי ושברו אותי ובלה בלה בלה.
אבל מה זה משנה?
תירוצים זה רק מה שאנחנו אומרים לאנשים כשאנחנו מרגישים רע עם עצמנו.
אז נמאס לי להרגיש רע עם עצמי, די.
כן, אני חושבת שאני חכמה יותר מכולם, יפה יותר מהרבהההה מאד אנשים, מעניינת יותר וממש לא אכפת לי מבני אדם אלא אם כן הכרתי אותם אישית.
אז כן, אני כלבה מתנשאת, והגיע הזמן שאני אקבל את זה בעצמי במקום לשקר לעצמי בפנים.
כי היהדות אומרת שהאמת היא בחיבור בין הראש, הרגש למעשה.
וואלה אחלה יהדות.
אז אם אני לא יכולה להשפיע על הרגש באמצעות הראש, אולי הגיע הזמן להיכנע לה.
אולי גם יום אחד יהיה לי אכפת, אם לא אהיה בכזו חווית הישרדות נוראית.
בינתיים אסתפק בזה שאמנם לא אכפת לי מהסביבה, אבל אכפת לי מצדק ויש לי אמפתיה, אז זה משהו.