כשנסענו לאילת החברות, ידעתי שאני אפגוש אותך.
הרי עכשיו אתה גר שם אז ברור שתצטרף וברור שאני אחכה לכך.
ובאמת נפגשנו, זה היה מביך ובעיקר, בעיקר כואב.
תמיד יש התחלפות מילים שטחית של איך החיים ובלה בלה בלה.
אני לבשתי את השמלה שקנינו יחד, כי ידעתי שהיא תוציא לך את העיניים, ואני השתגעתי מגעגוע בגלל אותם תלתלים חומים ומקסימים.
בחיי שאני לא אוהבת חום אם זה לא עליך.
(טוב, גם עליי)
אבל לזה לא הייתי מוכנה.
לא הייתי מוכנה לשיר "פסקול חיי".
("וכבר מזמן ראיתי,
את העתיד שלי איתך.
עכשיו אני סגור על זה,
היית הכול אולי,
היית פסקול חיי.")
וכל מה שחשבתי עליו זה העתיד שלנו שבחרנו לשחרר כי אולי זה היה רק בראש שלנו ולא באמת היה יכול להתקיים.
אלוהים כמה בכיתי.
עליך בעיקר.
אז הרגעת אותי כמו שאתה יודע, וקנית לי צ'יפס כמו שאתה יודע שתמיד עוזר לי וחיבקת אותי כמו שרציתי שתחבק כ''כ הרבה זמן.
ובאוטו, כשנסענו אליך, הרגשתי את המתח נבנה ואת היד שלך מטיילת לירך שלי.
לא באמת ראיתי אופציה אחרת חוץ מלרדת עכשיו איתך.
אז התנשקנו, הפסקנו, התנשקנו, הפסקנו שוב, הסדרתי נשימה והייתי חייבת לשאול אותך: "למה?"
ואמרת שאתה לא יודע.
אמרת גם, בלי קשר, שאתה לא בקטע של סטוצים, שהאינטימיות חשובה לך, וזה הכה בי;
אחרי 3 חודשים הבנתי, שאתה בעצם כן יודע, אבל אולי לא קולט.
שאהבה פשוט מחרמנת אותך.
כי כשהסתכלת לי בעיניים ואמרת לי שאני הכי יפה בעולם, ידעתי שאתה עדיין אוהב אותי.
שאנחנו אוהבים אחד את השני.
רומיאו ויוליה מלמדים אותנו ששום דבר ואף אחד לא יכול לעצור בבעד האהבה.
אבל מתברר שיש כוח גדול יותר, כזה שיכול לפרק הכל.
והכוח הזה הוא אני. (וגם אתה)
ואני? אני לעולם לא אתחרמן מאהבה, אני קצת יותר מדי פגומה.