כשאני עולה לשירותים במשרדים בקומה 2, והמנקה נמצאת, אני תמיד מרגישה רע ומיד מתנצלת.
אני יודעת איזה מבאס זה כשדורכים לך על העבודה, ליטרלי.
אבל לא רק בגלל זה אני מרגישה רע.
אלא כי אני לבנה ובחליפה.
אז נכון, הכול יד שנייה ואת העקבים פיתחתי לשני תשלומים שחלילה לא ייפגע ההסדר החודשי שלי בתשלומים.
אבל אני יודעת איך זה נראה.
זה לא נראה טוב בכלל, אפילו מתנשא וזה מרגיש נורא.
כי אני לא יותר ממך, אני אפילו לא מרגישה ככה!
כאילו לא בחוויה שלי, זה העולם הזה שמחליא ומודד אנשים לפי המקצוע שלהם, הצבע שלהן, היכולות שהוא זורק לפח בגלל כול מיני פערים כאלה ואחרים שכמו שציינתי קודם, אותי מחליאים.
ומה אני אמורה לעשות?
לעמוד מולך ולומר לך "היי, אני לא יותר ממך! בחיי שאני מרגישה הרבה פחות."
אבל מה, זה מביך.
אז הדיאלוג השקט הזה בו את מרכינה ראש ואני מרגישה אבודה, כי אין לי באותו הרגע איך לשנות.
אני משתדלת ביום יום, בחינוך, בהסברה, עם החברים..
בחיי, אני לא יודעת מי אשם שהם כאלה בורים.
מצד שני גם אני ידעתי כלום ושום דבר עד שפקחו את עיניי לחרא סביבי.
אז שוב, מה?
מה יש לי חוץ מסליחה ונימוסים?
אולי אני לא צריכה להיות כ''כ זהירה, בכל זאת הבוס אמר שהוא ממש התלהב ממני כי אני עוף מוזר.
אז אולי אנסה לדבר איתה באמת שבוע הבא.
כי זה חד משמעית עדיף מכלום.