מאד פאסיבית אגרסיבית.
היא אישה נפלאה, באמת; אשת חינוך מובילה, מכילה, נותנת חופש, סה''כ אני ילדה מסופקת שמקבלת חום, אהבה ודאגה.
מערכת התמיכה שהמשפחה יצרה לי הצילה את החיים שלי לא פעם אחת.
אבל היא פאסיבית אגרסיבית אחושרמוטה.
כל החיים הרגשתי רע על זה שאני לא קוראת את המחשבות שלה.
שהיא מצפה שדברים יקרו בצורה מסוימת אבל אף פעם לא אומרת לי, ואז מתעצבנת.
הושפעתי מזה בטירוף, כל אקט של פאסיב אגרסיב מכניס אותי לחרדה ולמגננה, ומהסביבה שלי דרשתי שלא תהיה פאסיבית אגרסיבית כלפיי ואני בתמורה, תמיד אתן אוזן קשבת.
כי לפעמים לחלוק ולשתף, זה קשה.
בטח כשאת לא חושבת שהמחשבות שלך לגיטימיות.
אז אני נותנת ולידציה תמיד, קודם כל כתף ואז תגובה.
אז עם אמא שלי זה לא הולך, מצד שני, אין הרבה דרכים מוצלחות לחנך מבוגרים (כאילו, אתם מאד עזרתם לי להבין את זה, אז תודה לכם).
אז החלטתי לחנך דווקא את עצמי; אמא שלי תמיד זורקת הערות פאסיב אגרסיב על הכלים, במיוחד על זה שאבא לא עושה אותם, וזה מרתיח.
אז הפעם, במקום "לנסות לשנות אותה ולהיכשל" החלטתי לעשות את הכלים.
הפעם לא ממקום של ריצוי, כמו שתמיד עשיתי, מה שגרר הרבה טינה וחרדה.
הפעם, אמרתי לעצמי "יש לך הזדמנות לשמח. לא משנה באיזו דרך היא פנתה אלייך עם זה, היא אמא שלך, היא תעשה הכל בשבילך, היא אוהבת אותך ואת אוהבת אותה.
קומי על עצמך ותטפלי בכלים.
וגם אם תשאירי כלי או שניים, זה בסדר, כי זה עדיף מלא לעשות שום דבר, ואם היא תעיר לך על זה, אז תני ולידציה, אבל גם תעני לשם שינוי.
כבוד הוא לא לשתוק, כבוד זה היחס."
אז קמתי לעשות כלים, והיו כמה שלא הייתי בטוחה בהם אז לא נגעתי, זה שאבא יעשה.
וגם אני לא הכי חדה על הטוחן אשפה, אמנם הסבירו לי אבל אני לא מרגישה בטוחה, אז זה בסדר להשאיר גם את זה.
כשאני עושה דברים בשבילי, ולא בשביל לרצות את האחר, התוצאות לא בהכרח מושלמות, אבל בשבילי, הן הטובות ביותר.