שאלה בת' את הארי בקוצר רוח.
"לא, אני לא יכול לראות את זה, בטח שלא מהר כמוך."
הוא ענה בגמגום.
"טוב, הלוואי שיכולת."
-גמביט המלכה.
סצנה לא אייקונית ולא זכורה במיוחד, אבל היום היא תפסה בי הרבה משמעות.
הרבה פעמים אנשים באים להתייעץ איתי על כל מה שקשור למערכות יחסים, ותודה לאל שהן עושות את זה כי אחרת הן היו נופלות לכ''כ הרבה נוכלים, נרקיסיסטים, או סתם קקות.
והרבה פעמים, חשבתי לעצמי בראש "איך הם לא רואים את הדגלים האדומים האלה? מה הן סתומות? זה הרי ממש שם, זה ברור."
אז אולי לא נתתי לעצמי מספיק קרדיט או אולי לקח לי הרבה זמן להבין שאנשים רואים דברים אחרת.
שהרתיעה שלי מדברים מסוימים יכולה להיות בדיוק הדבר שהכי מושך אנשים אחרים.
דווקא הנורמה זה להנות ממלא תשומת לב, חום ואהבה.
שאני זאת ששונה ורואה את כל הדברים האלה כדברים רעים, לא אמינים, מפחידים.
כי המוח שלי בהיכון.
ושלהם לא, למזלם.
אני מקווה שהן לעולם לא יראו את זה כמוני, בטח לא במהירות שאני רואה.
אלא שיזכו להנות מהספק ואני, אני לפחות אנצל את המשקולת הזו כדי להיות לאחרות עיניים.