ספוילרים למעניק!
.
.
.
.
.
אז עכשיו אני רואה את הסרט המעניק, שלפני כמה זמן דיברתי אתכם על הספר.
ויש סצנה שבה הדמות הראשית, ג'ונאס, רואה חווית מלחמה אחת ולוקח את זה ממש פאקינג קשה ומתחרפן.
או דמות אחרת, רוזמרי, שרואה חוויה של ילד שנלקח מאמא שלו ובוחרת לסיים את חייה, רק לא לחיות עם התחושות האלה.
בא לי לצחוק.
זה קצת מרושע ולא קול מצידי להשוות, בכלל, אבל כשאת חיה כ''כ הרבה זמן מהחיים שלך עם הפרעות נפש, חרדות, פוסט טראומה ואלוהים יודע מה עוד (אולי בורדרליין? כאילו הפסיכיאטרית אמרה אולי, קיצר בלגן..)
אז את חושבת לעצמך "כוסאמאשלכם שחוויה גרועה אחת מפרקת אתכם, יא בכיינים."
כי אני חייתי גיהנום במשך שנים, וכמובן שכולם סביבי הכחישו שמדובר בגיהנום, אמרו לי שהכל בסדר ושאני דרמטית.
בזמן שהם היו צריכים להתמודד עם החוויה הזו פעם אחת, אני צריכה לחיות אותה סתם ככה במהלך היום.
פשוט חיה ככה וזה מה יש.
ולפעמים אני שונאת את עצמי.
לפעמים אני חושבת כמה אנשים עם הפרעות נפש הם חזקים ולפעמים כמה הם פתטיים.
ואני לא רוצה לחשוב ככה!!!
אבל זה הכל השלכה מזדיינת של השנאה שלי, ושל ההקטנה שחוויתי כל החיים המזדיינים האלה.
אז אני מצטערת בשבילך, ג'ונאס, שראית חוויה אחת מדכאת וזה דפק לך את כל הפאקינג מוח.
ואני מצטערת בשבילי, במבי, שאני תמיד אסתכל על השאר בזלזול כי אני חיה את זה כל יום וממשיכה לבחור כל יום מחדש לחיות את זה, כי לי אין פאקינג ברירה.