אני חושבת שזה המשפט ששמעתי הכי הרבה בחיים שלי.
"תפסיקי להיות מסכנה."
"תפסיקי לרחם על עצמך."
"את לא קורבן."
ואני צריכה לשבת שם בשקט ולבלוע רוק, כי מה אני אמורה לענות?
שנייה, אני צריכה לרחם על עצמי כי אף אחד מכם לא עשה את זה וכרגע יש לי רק את הזרועות של עצמי להתנחם בהן?
שנאלצתי להתבגר מהר מדי ואני עדיין מתאבלת על הילדות שלא הייתה לי ועל הטראומות שעוד לא החלמתי מהן?
שאני עייפה מדי בשביל להיות חזקה היום וכנראה גם מחר?
שאני צריכה לעשות את כל מה שכולכם עושים, רק עם 50% פחות אנרגיה, 50% יותר מחלות ו95% יותר חרדה??
שאני לא סומכת על אף אחד שאני יכולה להישען עליו, כי כל פעם שאני מראה סימנים של עזרה אני מקבלת בחזרה אמירות שדורשות ממני להיות חזקה יותר?
למה אני צריכה להיות חזקה יותר בשבילכם?!
אה?
מישהו פעם שאל אותי אם אני רוצה להיות חזקה?
מישהי שאלה אותי מה אני צריכה כדי להרגיש טוב ולהתמודד?
מישהי פעם הסתכלה עליי מלקקת את הפצעים וחשבה לעצמה "אה אוקיי כנראה שזה מה שהיא צריכה עכשיו?"
אז כן, אני מרחמת על עצמי.
לפעמים, אני מרגישה מסכנה וקטנה ועלובה וככה בדיוק אני צריכה להרגיש עכשיו, כי בשביל להרגיש מועצמת אני צריכה אנרגיה שאין לי, כי לא אכלתי היום, לא ישנתי טוב בלילה טוב מכאבים ומחרדה וכי אני צריכה לרוץ ממקום למקום.
וכן, אני יודעת שיש אנשים שעוברים יותר/עושים יותר/מתמודדים עם יותר ולא מרחמים על עצמם.
כי זה מה שעוזר להם.
כל הכבוד להן.
אבל תניחו לי ללקק את הפצעים, גם אם אתן לא מצליחות לראות אותם.