על הפער בין שליטה להצלפה

יש לי פצע בגב שכל פעם שהוא מגליד, אני מקלפת אותו, עד שהוא מדמם שוב.
 זה ממש מספק לראות את חתיכת העור המגעילה והיבשה, להרגיש את הכאב על העור שלי בזמן שזה מתקלף ממני. 
אתמול החלטתי לקלף צלקות אחרת. 
ראיתי אותך וידעתי שאני הולכת להכאיב לי דרכך. 
אני עליך, ואני רואה את אילן, את זה שהתעלל בי, שהפך אותי לחפץ שלו, לרכוש שלו. 
והפעם אני יודעת שאני יכולה ללכת, אז אני נשארת ונותנת לעצמי לסבול. 
יש צרחות אימה ברקע של סשן כואב ואתה עולה לי בראש, אילן, כשאתה מרביץ לי. 
רק שהצרחות ששמעתי אז ממך היו רק בראשי. 
אני סובלת מכאב, אתה אגרסיבי ואתה נהנה מזה שזה כואב לי, אני גונחת לא כי כיף לי אלא כי זה מרגיש לי נכון, מוכר. 
וכי אני לא רוצה שתפסיק להכאיב לי; הפעם, הפעם אני חיה את זה דרכך; אז, לא יכולתי ללכת והיום אני יכולה. 
אז קילפתי אותך, פתחתי את כל הטריגרים שלך, אילן. 
ולאחר מכן התיישבתי לבכות והבנאדם הזה חיבק אותי. 
כמו שגם אתה עשית, לפעמים. 
עכשיו אני מדממת, אבל לא מהגב, אלא מהעיניים ומהלב, כי כ''כ כואב לי וזה מרגיש בטוח כ''כ, להיות בכאב.