בספר, מלינדה שותקת.
ואף אחד לא מבין למה היא לא פשוט מדברת, למה היא לא משתפת.
אני מבינה.
אני דווקא דיברתי, אוהו כמה דיברתי, עם כל מי שהיה יכול לשמוע.
וכולם אמרו לי שאני תמיד יכולה לדבר.
אבל לא כולם רצו באמת להקשיב.
שזה בסדר, לא לרצות להקשיב, אתם יודעים? אני חושבת שזה אנושי סה''כ, לדעת שאת לא יכולה להכיל משהו.
אבל אל תציעו.
כי אני קוראת על צעקות ה"לא" השקטות של מלינדה, על ריצ'רץ' נפתח ונסגר שאף אחד לא שומע חוץ ממני וממנה, כל החיים שלנו.
אז דיברתי.
דיברתי כי אמרו לי לדבר.
אז הנחתי שיעזרו לי.
ציפיתי לחמלה, אוהו כמה טעיתי.
חלק חמלו, חלק עדיין חומלים, הרבה יותר ממה שהייתי מצפה שיחמלו לי, יותר משאני חומלת על עצמי לפעמים.
וזה נפלא.
חלק לא הכילו, אבל ניסו, ולא כעסתי, באמת שלא.
זה לא שציפיתי שמישהו יכיל.
אבל חלק האשימו אותי.
חלק גרמו לי להרגיש לבד, ריקה יותר.
ביקשו ממני לדבר אבל בעצם, בעצם היו מעדיפים לומר לי סתמי.
וזה לא הוגן, אתן יודעות?
זה לא הוגן שאין לי ממברנה, ואז כשאנשים מתאכזבים מזה שאני לא עומדת בציפיות הלא מדוברות שלהן, אני מרגישה אכזבה ואשמה כ''כ גדולים.
ומה זה אשמתי, אה?
מה זה אשמתי שלא דיברתם???
ביקשתם ממני לדבר ושתקתם, אני משלמת על זה עכשיו, אני!
כי אין לי משהו שיגן עליי.
"פשוט תהיי אדישה לזה."
אה רגע שנייה, אני רגע אשים את חליפת ההגנה שמעולם לא הוענקה לי מרגשותיהם של אהוביי.
דברי מלינדה, או שתשתקי, מה מהם שיהיה לך נכון.
אני יודעת איך זה להישאר במיטה עם העיניים פתוחות לרווחה ולהתפלל שאני אעצום אותן ואקום רק בשבוע הבא.
כי כשהחיים כואבים, ולמות זה מפחיד, לישון זו פשרה לא רעה.