ולא, לא היוזר פה (אבל אתה אח יקר ואוהבים אותך!)
אלא על דפוסים, ורגשות.
ועל איך זה העמיד אותי במקום כשהפסיכולוג אמר לי "ומה אם פשוט להישאר ברגש בלי ללכת איתו לשום מקום?"
ובחיי שלא האמנתי שזה יכול להיות.
פשוט להתמודד עם חוסר האונים שמביאה איתה המציאות והרגשות.
אז אני מתגעגעת לאחד, אבל הוא בדאון עכשיו.
והוא לא יוזם שיחות ולהיות היחידה שיוזמת שיחות לא נותן לי ביטחון.
אין איך לתקן את זה.
אני יכולה לשקר שלא אכפת לי, ואז פתאום כן אכפת לי כשהוא קם לתחייה?
לא, פשוט תמיד אכפת לי, גם כשזה לא מה שאני רוצה להרגיש עכשיו.
גם כשזה לא "הגיוני".
והבריטי הוא בריטי.
ואני לא בריטית.
אני לא אשכח אותו אבל אני גם לא אעבור ללונדון, אלא אחיה עם זה שזה זה וזה כל מה שזה וזהו זה.
וזה לא יהיה יותר מזה, בטוח לא כרגע.
אבל מתוך התובנה הזו, של החוסר אונים, צמחה תובנה חדשה דנדשה:
אני בעצם רוצה מערכת יחסים.
אבל שתהיה מדויקת לי, אני רוצה מחויבות רגשית, אבל לא פיזית.
אני רוצה שהלב שלי יהיה רק של מישהו אחד, אבל לדעת שהגוף שלי, הגוף הפיזי שלי, חופשי.
ואולי יש עוד מישהו או מישהי כמותי, שרוצים חופש פיזי ושייכות רגשית.
שניתן מענה לצרכים אחד של השנייה וניצור ביטחון.
זה, בדיוק זה, זה מה שאני רוצה.