אני צריכה להיות דווקא מוקפת באנשים שמסכימים איתי.
ואני יודעת שזה דבר חסר ביטחון לומר, וזה בסדר.
אבל לפחות אני יודעת שזה מה שקרה צריכה כדי להמשיך בהחלמה.
כשאנשים שומעים על מישהי שהיא צריכה שיסכימו איתה, הם מניחים שהיא חלשה, שהיא לא מסוגלת להתמודד עם דעות שונות משלה.
גם אני מניחה את זה לפעמים.
עם זאת, אני יודעת שהמציאות היא קצת יותר מורכבת מזו, ולצערי, רק על עצמי להעיד יכולתי.
אז אני יכולה להעיד על עצמי ואני מקווה שעוד אנשים יקומו ויעידו על עצמן, כדי שנחווה את כל המורכבויות במקום לקפוץ למסקנה חד גונית.
אז אני צריכה שיסכימו איתי בתקופה הזו כי כל החיים אמרו לי שאני טועה.
איבדתי את כל הביטחון כי איבדתי אחיזה במציאות, במציאות שלי.
איבדתי את עצמי בתוך הגזלייט האדיר שעשו לי.
ועכשיו, אני מרגישה שיש איזושהי ציפייה לא הגיונית ממני להרגיש ביטחון מוחלט על דברים שמעולם לא היו לי.
אז אני חסרת ביטחון, אבל אני בתהליך.
אני בתהליך של לאגור ביטחון, ובשביל זה אני צריכה לשמוע דווקא את ההפך ממה שקורה לי בראש "לא במבי, את לא תמיד טועה" "לא במבי, את לא דפוקה" "לא במבי, את חשובה".
כי כל המחשבות האלה קיימות לי בראש, על זה שאני לא חשובה, ודפוקה, וטועה.
המחשבות האלה גרמו לי לרצות לסיים את החיים שלי.
אז עכשיו אני מטורגרת, עצובה וחסרת ביטחון.
הגיע זמני לקבל את זה שאני צריכה ליטופים, בדיוק בגלל שלא קיבלתי אותם.
ותפסיקי להישאר בתוך הטריגרים שלך כי את מפחדת ללכת!