הכול זו חרדת הנטישה שלי.
גם ההססנות שלי לכתוב את הפוסט הזה זו חרדת הנטישה והדחייה שלי.
אבל כשאני מחלקת את זה ל2, הנה המציאות שנפרשת לי לנגד עיניי:
אני אוהבת אותך, כאדם, וכשאפגע בך, העוצמה של הרגש שלי לנזק תהיה כ''כ חזקה לזה, שאני אעשה הכול כדי לא לפגוע בך; או לפחות, לשכנע אותך שלא אני פגעתי, כדי שלא אצטרך להתמודד עם האשמה.
אני לא אוהבת אותך/לא אכפת לי ממך/אני שונאת אותך, אני אוטומטית אהיה אגרסיבית לכל ניסיון תקשורת שלך, אם אראה שיש בו מידה של זלזול, עוינות או פגיעה מרומזים.
כי אני אעשה הכול כדי לא להיקשר למישהו שיותר סביר שיגרום לי להרגיש את הנ''ל.
ככה הם החיים בשחור ולבן, וכל האמצע נשלח לאחד מהצבעים.
אמנה, הניסיון לשחרר אינו טהור.
הוא עוד לא שלי.
הדפוסים האלה, ששומרים עליי כ''כ הרבה זמן, שמגנים עליי מהאימה של הקיצוניות הרגשית עוד עוזרים לי.
ואת הדפוסים האלה לא החלטתי בעצמי עדיין שאני רוצה לשנות; חלקם נאמר לי שאני צריכה לשנות אותם.
לטובת הסביבה.
לטובת החברים שלי.
רגע,
מה עם טובתי?
טוענת המלכה שבתוכי.
"כל האנשים האלה רוצים שתשתפרי בשבילם, לא בשבילך."
ובמבי, היא פשוט לא רוצה לחוות יותר כאב.
אף אחת מהן לא אמרה "רגע אני רוצה להיות אחרת."
רק ביקשנו להפסיק לסבול.
אז אמרו לנו "כדי להפסיק לסבול תשני את הדפוסים."
ועל אף שזה נכון, גם יש לי את ההוכחות שזה נכון, זה גם לא תמיד נכון.
כי חלק מהדפוסים ששיניתי, שיניתי כדי שאחרים סביבי יהיו שמחים יותר בנוכחותי, שלא יעזבוני, שלא אשאר לבד.
אבל אם הסבל נובע מלהיות עם האחרים..
למה אני מפחדת כל כך להיות לבד?