רק בגלל שהחיים שלי יותר טובים משהם אי פעם היו, לא אומר שאני מאושרת.
אני צריכה להתחיל לקבל את זה.
אני מרוצה מהרבה דברים, כן, אבל גם הרבה חסר לי.
חסרה לי אהבה ושייכות.
חסרה לי תחושת בית.
חסרה לי שלווה כלכלית.
חסרה לי שגרה, יציבות ואיזון.
(לא שאני יודעת איך להתמודד עם הדברים האלו, כן?)
חסרה לי התחושה החשובה הזו של קבלה עצמית, כי הפער הזה בין שנאה לאהבה עצמית שתמיד מתחולל בתוכי יוצר מציאות שבה אני לא מצליחה לקבל לתוכי שונים ושונות ממני.
אני לא מצליחה להתמודד עם ביקורת על אופיי ועל הלך רוחי, אמנם זה שיפור משמעותי מלא להצליח לקבל ביקורת בכלל, אבל עוד יש לי תהליך.
מה שאני יכולה לומר על עצמי, באמונה שלמה וגאווה אמיתית, זה שאני מאושרת על כל ההחלטות שקיבלתי.
אינני מתחרטת על אף החלטה, כי עובדה שמיום ליום חיי משתפרים ולא מתדרדרים, גם אם הדרך ארוכה ומפותלת (אני נופל וקם, נופל וקם..)
אני גאה בעצמי שלא הלכתי בעקבות מה שציפו ממני להיות, או בעקבות מה שנורמלי לעשות, אלא הלכתי בקצב שלי את הדרך ורק ככה אוכל להחלים.
אני מקווה שיום אחד יהיה לי מספיק ביטחון והערכה עצמית כדי להצליח גם לסנן מתי טוב לי ומתי רע לי ללכת בעקבות אחרים.
כי כרגע אני פשוט לא מצליחה לעקוב.