"לאחר אליך זה הדבר הכי טוב שקרה לי בטיפול."
אמרתי לפסיכולוג בזמן שרצתי לחדר שלו, עוד מנסה להסדיר את הנשימה שלי.
הוא הסתכל, סקרן, מוכן להקשיב.
פרשתי בפניו את כל ההבנות שלי.
את הטראומה ריספונס שגורמת לי להגיב בפייט או פלייט, את כל ההבנות שאני והבסטי (אגב תיקנו הכול ביחד ווהוווו) עשינו ביחד, ואת ההבנה שאני סוף סוף יכולה להרגיש שני רגשות סותרים במקביל.
היה לו מבט גאה, ונלהב.
הטיפול, שהוא בדרך כלל מונולוג עם שאלות פולואפ, הפך להיות דיאלוג אינטלקטואלי ומרגש בינינו.
ואז הוא אמר את הדבר הכי טוב שהוא יכול לומר למישהי כמוני: "מה שהבנתן יכול לעזור לעוד כ''כ הרבה אנשים מטפלים."
וזהו, זה שלעצמו היה פשוט מספיק.
הוואלידציה שכ''כ רציתי וחיפשתי, סוף סוף היא עניין יומיומי עבורי.
הסכמנו שזה הישג, נקודת דרך משמעותית בטיפול ובחיי, שאני רק רואה את השיפור מיום ליום.
לא רק כשאני שמחה, אלא גם כשאני עצובה, מדוכאת, בחרדה, מתוסכלת, מבולבלת ובהיפריות, כי פה זה נמדד.
הנה אני, במבי שככלל מאושרת ובפרט בימים האחרונים די שמחה, מבינה שכל מה שארצה יהיה בהישג יד.
נשאר לי רק לבוא ולקחת.