פעם זה היה משפט שהיה גורם לי להישאר בכל מחיר.
כי אמרתי לעצמי "גם אותך כולם עזבו, רק כי היית שונה, אולי זה בדיוק אותו הדבר."
אז נשארתי.
נשארתי ונשארתי רק כדי לגלות שזה לא אותו הדבר.
שאצלי לא ממש עזבו, להפך.
התרחקתי והם התקרבו.
התרחקתי עוד והם התקרבו עוד, בדיוק מספיק כדי להישאר.
ויש כאלה שהתרחקתי מהם והתרחקו גם, וזה בסדר.
והיו פשוט כאלה שהתרחקו.
אבל זה לא היה כולם, זה אף פעם לא היה כולם.
גם אם זאת הייתה רק אחת, אחת בודדה שידעה שאני סה''כ בסדר, פשוט קצת מוזרה אבל עם כוונות טובות, מישהי נשארה.
ואז את אומרת לי שכולם עוזבים אותך, ואני נשארת בכל מחיר.
כל מחיר.
ואז יום אחד כבר נגמר לי מה לתת לך; את שוב לא רואה אותי, את שוב מאשימה אותי בדברים שאת עשית, את שוב לוקחת אותי כמובן מאליו.
אני עוד פעם הברירה האחרונה שלך.
העדפת בחור שיצאת איתו 4 חודשים עליי.
העדפת להקשיב לאנשים שמבטלים אותך בזמן שאני הצעתי להיות לך משפחה.
ובטח את יושבת בבית שלך, פגועה, חושבת "הנה עוד אחת שעזבה אותי."
מאשימה אותי, את עצמך ואז שוב אותי.
אומרת שהבטחתי דברים ושכמו כולם, אני עזבתי.
גם את הבטחת דברים, אבל נשארתי כשהפרת אותם.
ואני לא עוזבת אותך.
אני פה, פשוט תוכלי לראות את זה כשאשכרה תסתכלי על כל מה שעשיתי עבורך.
"כולם עזבו אותי.."
אני לרגע לא אומרת שזה תירוץ, ושזה לא יישתמע ממני גם.
אבל אי פעם ניסית לתת למישהו להישאר מספיק זמן?