"נו, אני רואה שאת הרבה יותר שלווה ויציבה ממה שהיית."
אמא ציינה בפניי כשישבנו לארוחת שישי.
"כן, הצלחתי להיפטר ולצמצם דברים שהעיבו עליי.."
הגבתי בקול קר ומרמז.
"רואה? אמרתי לך תמיד, זה עניין של גישה, רק היית צריכה להקשיב לי."
החליט אבי להתערב.
"אתה צודק.
אבל הייתי צריכה את הכלים המתאימים אתה יודע?
זה לא תמיד פשוט להיפטר או לצמצם.
לפעמים זה קרוב מדי, לפעמים אנחנו לא שמים לב מה זה בדיוק הדבר הזה שמקשה לנו על החיים.. אבל עכשיו אני יודעת."
הגבתי שוב בקול קר.
אבי חייך לעצמו, אבל אימי שתקה בהבנה הקשה שחלחלה אליה.
כשמחברים את כל חלקי הפאזל של סוף 2022, לא קשה להבין פתאום מה הצטמצם.
השיחה הזו לא קרתה, אבל היא תקרה.
אולי לא במילים המדויקות האלה, ואני אולי לא מצליחה לחזות לגמרי את הרגשות שלהם יהיו בעקבות כך, אבל דבר אחד אני יכולה להבטיח.
איך אני הולכת להגיב לשם שינוי.