וזה לגמרי שלי.
לנצח אותך ואת פוסט הטראומה שעשית לי לא הייתה עניין של מזל.
לא של בני זוג ממש תומכים או אוהבים שעשו לי תיקון.
לא של סביבה חסרת שיפוט ומלאת ואלידציה.
לא כי הוא החליט לשחרר ממני.
לא כי ההורים שלי היו תומכים ונתנו לי תחושה שהם שומרים עליי או מגינים עליי.
לא מדריכים תומכים.
לא כי הוא היה היחיד שפגע בי ככה.
לא כי לא ניסו לנצל אותי אחר כך.
לא כי הייתה לי נפש בריאה וגנים שעזרו לי.
ההפך הוא הנכון.
ההורים שלי האשימו אותי.
הסביבה שאלה אותי, למה בגיל 14, נתתי לגבר חזק ומפחיד להתעלל בי, כשהוא המשיך לאיים על החיים שלי ושל האהובים שלי.
המדריכים לא נתנו לי מקום להיות אני ועשו לי גזלייט.
שפטו אותי על האופי המיני שלי.
שפטו אותי על הקולניות, הרגישות, הבכיינות, על כל מה שאפשר בעצם.
שפטו אותי כשלא דיברתי, שפטו אותי שכן.
אני ניצחתי.
אני ניצחתי כי היה לי לא טוב, אז קמתי והלכתי.
וכששוב היה לא טוב, שוב קמתי, עזבתי את כל החיים שלי והלכתי.
יצרתי מערכות יחסים אמיתיות, מבוססות אמון.
הלכתי לטיפול, עוד טיפול ועוד טיפול.
לקחתי את הכדורים שאני צריכה.
החלמתי מהתאונה שלי כי הרמתי את עצמי לפיזיותרפיה.
הרשיתי לעצמי לבכות.
הרשיתי לעצמי למחוק אנשים ולחזק גבולות.
למדתי, טעיתי ולמדתי שוב.
הונעתי משנאה, כעס ואגו ששמרו עליי.
"אני לא אתאבד, אני יותר טובה מכל אלו שעשו את זה."
"אני לא אפגע בעצמי, אני יותר טובה מכל אלו שעשו את זה."
"אני אחזיק עבודה, לימודים ברמה גבוהה, התנדבות ומערכת יחסים למרות שאני מדוכאת וטראומטית, כי אני לא אהיה כמו אלו שוויתרו לעצמן."
ניצחתי. וזה שלי.
ותודה לכן שעזרתן ותמכתן בי.