עכשיו שאני מטופלת, שאני במצב יציב נפשית, שאני מאושרת ואשכרה שמה את עצמי במקום הראשון, אני אשכרה מיישמת את כל הדברים המעצבנים שהמטפלים אמרו לי לאורך השנים.
"תעריכי את הדברים הקטנים."
"תני ליופי לשטוף אותך."
"צאי להליכה, תלטפי כלב, תאכלי משהו טעים."
"צאי מהמיטה גם אם את לא כ''כ רוצה, זה יעזור."
"תעשי משהו נחמד בעבור מישהו אחר."
העניין עם כל הדברים הנ''ל זה שברור שהם נכונים, כאילו, גם כשאת דפוקה בשכל את מבינה זה, שזה יכול לעזור.
אבל החלק שבאמת, באמת קשה להפנים, זה שהדכאון, החרדה, הפוסט טראומה, הבורדרליין, הם יותר חזקים מכל היגיון.
הרבה מטפלות, מלבד ה2 האחרונים שלי, דילגו על החלק של להבין למה אני כ''כ מתנגדת לקום ולעשות בשביל עצמי.
וכמו שאי אפשר להגיד למישהו ששבר את הרגל הרגע ללכת (טכנית.. אפשר, גם עשו לי את זה בבית החולים, אבל זה היה עם עזרה והליכון והרבה משככי כאבים פסיכיים והכי)
אי אפשר לומר למישהי שלא מכירה טוב "היי תעשי משהו טוב בשביל עצמך."
אז הטיפול הציל אותי, הואלידציה הצילה אותי.
אבל בעיקר האגו שלי, שהיה כוח חזק יותר מכל הפרעות הנפש שלי ביחד.
כי אם את לא יכולה לעשות את זה בשבילך, ולא יכולה לעשות את זה בשביל מישהו אחר, תעשי את זה כדי להוכיח לכולם שאת פשוט יותר טובה מהם.