מגיל קטן, ידעתי שצורת החשיבה והתפיסה שלי שונה משל אנשים אחרים.
למשל, כבר מגיל קטן, לא היה לי אכפת יותר מדי מאנשים אחרים; הם פשוט היו שם, ולא באמת התעניינתי בהם או בחיים שלהם, אלא אם כן נוצר בינינו חיבור חזק מאד.
או עניין הפרטיות, אני חושבת שזה הטרייט הכי מוזר שלי: אין לי שום צורך בפרטיות כמעט בכלל.
אם אני אגלה, כאן ועכשיו, שמצלמות עוקבות אחריי לכל מקום, המקסימום שאני אעשה יהיה לסדר את השיער טיפה כדי לוודא שאני מצטלמת היטב.
או כשהיו אומרים לי שהמשטרה/שבכ/וואטאבר עוקבים אחרי ההודעות שלי, הייתי כזה "טוב, שיהנו מהסקסטינג והמימים מה אני אגיד לכם."
לא ממש מפריע לי כשמסתכלים עליי עושה סקס, מתכרבלת, כלום.
אנשים אחרים לא מפריעים לי יותר מדי בשדה ראייה.
הסיבה היחידה שאני לא מאוננת/עושה סקס/מתלבשת בדלת פתוחה או בכלל בציבור זה כי אני מניחה שלאדם שיעבור באותו רגע יפריע לראות את זה, ואני לא רוצה שיחשבו עליי דברים רעים.
התדמית שלי היא כוח.
אני חושבת שהכול נובע מזה שאין לי ממש בושה ביחס לעצמי.
אני מאמינה שכל מה שאני, מה שאני חושבת או רוצה הוא נפלא, ומי שחושב אחרת או טועה או לא רלוונטי.
(אלא אם כן הוא חלק אמיתי מהחיים שלי, ואז כמו פינוקיו אני נהיית ילדה אמיתית עם רגשות)
גם לכם לא ממש אכפת?
זה מטריד אתכן ביום יום?
אשמח לשמוע.