זה מה שאני.
כשאני עונה, כשאני מחייכת, בטון שלי, בתגובות שלי.
זה אפילו לא דורש ממני טיפה של מאמץ, כבר מזמן איבדתי את מה זה להיות אני האמיתית מול אנשים אחרים.
ואתן תאמרו לי "את יכולה להיות אמיתית איתי" וזה, בערך נכון.
אני יכולה, לפעמים, אבל לא תמיד.
כי לפעמים מישהו שאני אוהבת עצוב, או כועס, או מתוסכל, ולא אכפת לי.
ואני לא יכולה לומר שלא אכפת לי, זה פשוט לא דבר חברי לעשות.
אז אני מקשיבה, באמת מקשיבה ועד הסוף, ומייעצת, ומכילה, ואפילו נותנת חיבוק.
אני יודעת מה המילים הנכונות לומר, באיזה קצב ולמי לומר באיזו אינטונציה.
אני מרגישה כמו זיקית, ואני יודעת מי אני רק כשאני לבד בחדר, או ממש, ממש לפעמים, כשאני במצב שבו מותר לי "לשחרר".
לשחרר את המסיכה, וזאת חתיכת מסכה.
עכשיו, אני לא מתוסכלת מהמסיכה לגמרי, אחרת לא הייתי ממשיכה ללבוש אותה.
ברור שזה מספק לדעת שאני יכולה לגרום לכל אחד לאהוב אותי, להעריך אותי, לעשות הכול בשבילי.
וברור שזה עוד יותר יעיל כשאני צריכה להיפטר מבנאדם בלי שהוא ינטור לי טינה על זה, כי אם בומר מעיק עלייך, הדרך היחידה להיפטר ממנו זה לגרום לו לחשוב שזה היה רעיון שלו.
אני מרגישה נורא בנוח ליד אנשים שאני שונאת, כי אני לא צריכה לשים מסכה לידם, אפילו לא לרגע.
או כלבים, וחתולים, אני יכולה פשוט לנשוף אוויר ולא להמשיך באימפרוב הארוך שנקרא "החיים שלי".
אני לא חושבת שאני אצליח לסיים את ההצגה הזו לאלתר, לא כל עוד אנשים אחרים זה כוח, זה כסף, זה ביטחון וזה תכלס יעיל בלונג ראן.
אבל ממש קורץ לי להיות על אי בודד, לשכוח שכולם קיימים ולשיר לעצמי שירים בידיעה שאף אחד לא יפריע לי.