כי אסור לי לפחד.
אני שונאת,
כי אסור לי להיות פגועה.
אני מרירה,
כי אני בודדה.
אני אדישה,
כי אמפתיה מפחידה אותי; דחפתי אותה עמוק עמוק מתחת לכרית עד שאף אחד לא יוכל לראות יותר כמה כואב לי, עליי, על הסביבה, על הקרובים לי.
אני חזקה,
כי אסור לי להיות חלשה.
ואני כל הדברים האלה,
כי ככל שאוהבים אותי יותר אנשים, ככה אני מרגישה יותר לבד.
אני רק רוצה להיכנס מתחת לשמיכה כי הכאב של להתמודד עם העולם ועם אנשים בחרדה, בפוסט טראומה, במעט מוטיבציה ו0 רצון לחיות אבל גם פחד ממוות, הוא כבד מדי לפעמים.
ואני אף פעם לא באמת מאושרת.
אולי אני מרוצה או שמחה; אני עייפה.
אני עצובה וחסרת תקווה.
אף אחד לא יציל אותי,
ואני, אני לא יכולה להישאר עוד במיטה.
אני ממש מקווה שאני אצליח להרדם אבל אני מפחדת לעצום עיניים היום ולקום מחר לשגרה.
אני לא חושבת שאני יכולה לשאת עוד, מצד שני, האם יש לי איזו ברירה?
מחר ניקח כדורים שאולי יקהו קצת את התחושה וייתנו לי מעט הפוגה.
ואולי, אולי אם אני אצא מפה, הפצע הפתוח יתאחה מספיק; עד הפעם הבאה.