דמיינו לעצמכם את שדות אספודל.
במידה ואתם לא מכירים, אתם לא צריכים לחפש, אני אצייר לכם תמונה:
שדות של כלום ושום דבר.
שדות המאכלסים את הנשמות של העולם הבא המסתובבות בריק, בידיעה שמה שממתין להן הוא עוד ריק, וככה לנצח.
הנשמות שמגיעות לשם הן הנשמות ה"בסדר". זהו המקום הבינוני של העולם הבא, לאנשים שאינם היו רעים מדי בשביל להגיע לטרטרוס, ולא אלו שהיו טובים מספיק כדי לזכות בעוד גלגול עד גן העדן המובטח להם באי הגיבורים. (אני לא בדיוק זוכרת את השם של זה מוזמנים לתקן אותי)
זה נשמע מעט מיותר, לברוח משדות אספודל; הרי מה הטעם בכך, אם הם נצחיים?
זאת בטח השאלה המתבקשת.
ומה אם אינך יודעת שאת בשדות אספודל?
מה אם אינך יודעת שדבר מה אינו כשורה?
כי את ילדה, מה לך ולזה.
הייתי גם תמה וגם זו שלא יודעת לשאול, כי על מנת לשאול צריך לפקפק או לתהות, ואילו הן פריביליגיות השמורות לבעלי יותר בינה מילדה בת 8.
אז ניסיתי לברוח; לא כי ידעתי היכן אני, או מה משמעות הדבר, אלא כי פשוט הרגשתי רע, וזה מספיק אפילו בשביל ילד כדי לנסות לצאת.
אבל לא באמת היה לי לאן לברוח מהכלום השומם והמדכט שחייתי בו, אז נותר לי לברוח רק לעולם הדמיון: לספרים, לסדרות, לסרטים, הכול. רק לא להיות בשדות האלה, הבודדים האלה.
מה שכואב יותר מהכול, זה שנדמה שרק את בכלום ובשום דבר.
הייתי מוקפת אנשים שנראו מאושרים, או לפחות היו להם דרמות ועניין.
לי היה המון כאב ותסכול ובדידות שנבעו מהיותי לא שייכת למקום.
בסוף ברחתי לטרטרוס-הגהנום בכבודו ובעצמו.
היית הגיהנום שלי, ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך.
אבל לפעמים אני חושבת שהייתי שמחה לדעת.
כשאני מספרת את הסיפור שלי, אנשים זועמים על אותו איש מרושע שפגע בי, ובצדק הם זועמים, כי הוא עשה דברים בלתי נסלחים.
אבל כשאני מסתכלת מבחוץ, יודעת מה זה להיות בטרטרוס, בבפנים, אין לי תשובה ממשית מה יותר טוב, מה יותר טוב לי.
דבר אחד שאני יודעת שהוא נכון, זה שאני מרגישה שייכת לגיהנום, לכאב, לצער ולפחד.
ועכשיו, בעודי חיה בגן עדן, אני מרגישה לא קשורה, לא שייכת.
אמנם לא הגעתי לכאן בטעות, אלא חפרתי את דרכי לפה ביזע ודמעות, עד שאוכל להגיע למקום טוב יותר.
הבעיה בגן עדן, היא שגם שאין מנוחה ממנו, בל שאם אפסיק לרגע להלחם עליו, הוא ייעלם, ואחזור לאספודל.
ואני כ''כ עייפה, וזה משעמם ולא מי שאני בכלל.
אני פשוט רוצה לחזור לכאב ולגיהנום.