על הפער בין שליטה להצלפה

Hope that you fall in love

And it hurts so bad

The only way you can know

You give it all you have

And I hope that you don't suffer

But take the pain

המילים האלה מעוררות בי כל מיני רגשות. 

בתור בחורה עם הפרעת אישיות גבולית, חרדה ופוסט טראומה, אני מרגישה שעושים רומנטיזציה חריפה לחוויות האלה. 

כי אני הרגשתי את כל הדברים האלה קצת יותר מדי, קצת הרבה מדי. 

ואני לא מאמינה שבהכרח מה שלא הורג אותך מחשל אותך, אלא שמה שלא הורג אותך פשוט בוחן את היכולת שלך. 

ואוקיי, מגניב, יש לי הרבה יכולת להתמודד עם הרבה, הרבה יותר ממה שהאדם הרגיל מרגיש. 

אבל אני לא כזה רוצה, אתן מבינות?

כאילו אני אשמח לפחות אתגרים, אשמח לא לחצוב את דרכי בסלע. 

אני אשמח "לחיות" שלא בתנאים האידיאלים של החברה. 

אני לא צריכה שישברו לי את הלב לרסיסים, להרגיש את הכאב, לתת את כול כולי שוב כדי להיות מאושרת. 

אני צריכה וויסות, ליטוף קל בשיער, אתגרים קלים כמו למצוא מלון טוב בוינה, במקום למצוא איזה כדור פסיכיאטרי ימנע ממני לרצות לשפוך את הדם שלי על הרצפה. 

אולי להתלבט על איזה כלב לאמץ, ואיזו משכנתא לקחת, במקום להחזיק בגרונו של אדם ולהחליט האם אני דנה את עצמי לחופש ואותו לאבדון; או לא. 

להתבאס על מישהו שלא הגיע פעם אחת, ולא על זה שנטשו אותי לבד אחרי שהבטיחו לי את העולם, ואני בטיפשותי האמנתי. 

יש לי סיפורים מטורפים לכל החיים, מעכשיו אני רוצה רק סיפורים חמודים לספר. 

תודה.