בתור בורדרליין, אחד הקריטריונים שנתנו לי הוא "ראייה בשחור לבן."
ולא, אני לא מדברת על סרטים ישנים, עיניי אכן תופסות צבעים.
אני מדברת על קצה לקצה, על זה שהכול דרמה.
זה נפלא, או נורא, לא יכול להיות שזה לא ככה.
ייתכן שיש גם וגם?
לא, לא האמנתי.
ואז אמרה לי פסיכיאטרית "יאחתי, זה כי את משוגעת, זה לא העולם- זה את."
אז האמנתי לה, והחלטתי להשתנות.
פתאום צבעים, קודם אפור, אחר כך ורוד, סגול ירוק!
איזה יופי, טוב ורע זה לא דבר, הכל סובייקטיבי, תפיסה אובייקטיבית, אני החושבת, היודעת- רואה.
לא אני המרגישה, זאתי אין לה שום בושה!
אבל מה, אני פתאום מבחינה, שזה לא אני רק שאין לה חשומה, חושבת הכול טוב, הכול רע.
מסתכלת הצידה, מבינה; כולם מקטלגים, מסדרים, קיצוניים, איזו חוויה!
אתה ערבי: אתה מרושע
אתה שחור: נחות
אתה לבן: עליונות בנגיעות של התנשאות
אישה? ישר למטבח!
אין יותר שחור או לבן מזה, במיוחד כשמדובר בקבוצה.
אתה איתנו או נגדנו, משלנו או גופה בנהר.
ותזהר לאבד רגע את הגב, זה מסוכן אם אין לך קבוצה מאד ברורה.
קוראת ספר על קהילה, ומבינה שאנחנו לא יודעים גם גם; חיי קבוצה ואינדיבידואל.
כן נו באירופה אולי, שוודיה, גרמניה, במקומות האלה יש אידיאל.
אבל כאן ושם ובהרבה מקומות, אתה בוחר אחד "אני, או אנחנו."
משלם מיסים כבדים ולא מבין לאן הם הולכים, מרגיש אבוד בדרכים; יש פקקים.
הרב אומר: אנו עושים!
ראש הממשלה מדבר, הנה אנחנו מפוצלים.
דגלים שחורים על אנשים לבנים שמבקשים דמוקרטיה ולהיות שווים.
ואז בספר שלי יש עולם אידיאלי, קיבוצי, כולם חיים בטוב, חוץ מאלה שלא שייכים.
למה אנחנו לא יודעים לחיות בתוך קבוצה שמקדשת גם את האינדיבידואל, במקום להיות רוצחים?