האדישות שלי כלפיי המצב הדהימה לא מעט אנשים בחיים שלי.
טוב, רק את אלה שמכירים אותי פחות מ5 שנים, אחלה שמכירים אותי יותר ראו את האדישות שלי לקורונה ולבחירות ולא מופתעים לראות ששוב לא אכפת לי ממשבר מדיני.
כאילו, מה זה לא אכפת לי?
אני מבינה שזה משבר, אבל אני לא מרגישה כלפיו שום דבר, ואני לא ארגיש כלפיו שום דבר עד שזה יפריע לי אישית ביום יום.
וגם זה צריך להיות כאילו ממש משבר, כי תכלס מהקורונה די נהניתי, הדבר היחיד שלא חיבבתי היה מסכות במקומות סגורים.
אבל לא, אני צריכה שזה יהיה משבר אישי.
כי ככלל, אין לי בעיה שרוב האנשים יצבעו את עצמם בכחול וייפלו לים, ואני מדי פעם אעמיד פנים שאכפת לי מהרגשות שלהם אבל בפועל, בפועל לא כ''כ (לא בכלל)
אלא אם כן הם קרובים אליי אישית (ממש קרובים).
אבל מעבר לאדישות המוגזמת שלי לכל מה שהוא לא אני והמעגל האישי שלי, גם יש בי משהו קטן, נזקק, שרק מחכה שהכול יתמוטט.
משבר מדיני? קטן עליי.
אותי אפשר להפחיד רק עם יציבות ושגרה.