שורה אחת מספר. שיחה אחת עם הפסיכולוגית. שיחה אחרת עם אמא. שיר ברקע. השמלה המתאימה. כשהשיער מסתדר.
כשדווקא היום היה ריב.
לפעמים זה מספיק כדי לתפוס אותך הקרביים ולהפוך אותם החוצה.
במציאות שלי הייתה אמת אחת:
אם את ראויה, את מקבלת מתנות.
אם את לא ראויה, חייך ינחלו אכזבות.
ככה חינכו אותי, ובזה האמנתי, וזה הוביל אותי להיות מי שאני היום.
לא יכולתי להאמין בזה, אף פעם לא הצלחתי להפנים את זה.
לפעמים כל הדברים מסתדרים ברגע הנכון, ואז, אז אולי אפשר לקבל את זה:
"מחשבה טיפשית. דברים קורים, בין שאתה ראוי להם ובין שלא."
שיט.
איזה סיבוך.
מחשבה חדשה באה, גורמת לכאב לצוף ולעלות, לתהות:
ומה אם כל מה שלימדו אותי, על למה אני ראויה או לא ראויה, לא נועד להפיל אותי; אולי ככה, חשבו ששומרים עליי מהכאב של האקראיות, של אי הוודאות והלא נודע?
אולי אני שומרת על עצמי ככה, כמו שהם ניסו לשמור עליי; כמו שהם נאלצו לומר לעצמם כדי לצעוד קדימה.
אז אולי אני לא מתחילה בכלל במקום הנכון בדרך שלי קדימה, כי שכחתי להסתכל על הלמה בזמן שכל מה שראיתי היה האיך ומה ההשלכות.
אני צריכה לחזור אחורה, לפחד שלי מכך שפשוט כל דבר יכול לקרות.
גם לי.
גם לאהוביי.
גם כשעשיתי הכל נכון.