שדיכאון זו מחלה כרונית.
יש לי הרבה ימים שהדכאון לא מנצח, אז אני שוכחת ממנו, או יותר גרוע: מאמינה שהוא לא שם יותר.
אבל זה לא נכון, הכדורים הויטמינים לא מתקנים את הבעיה לחלוטין.
הם מקלים עליה, מרוקנים את הכוס מלאת הלחץ והכאב שלי כדי שיהיה מקום ולא תמיד אהיה על הקצה.
הרי הדיכאון, כל המטרה שלי היא לכבות את הקשיים, את הכאב, את עוצמת הרגשות הבלתי הגיונית שמתחוללת כרגע.
זה האקמול של האמיגדלה בעצם.
אבל בימים שלא אכלתי או שתיתי כמו שצריך, שסיימתי עבודה שהייתי בה הרבה זמן, שאני בלחץ מטיסה, כשאני במחזור וכואב לי, כשהכול מתבטל, כשטריגרתי את עצמי (שוב) עם גבר (לפחות הפעמים האלה מצטמצמות)
ברור שהכוס מלאה, ברור.
ואין לאן לרוקן אותה, כי היא כבר עולה על גדותיה.
אז אני בחרדה, וכואב לי, אני נפוחה ואני פשוט לא רוצה לקום מהמיטה אבל מרגישה מגעיל כשאני בתוכה.
ואני יודעת שאני מאושרת, באמת, פשוט כרגע אני ממש, ממש לא שמחה.
זה עובר, זה עובר, זה עובר..