אני רוצה לציין מראש שזו לא התבכיינות על מצבי, אני שמחה מאד שהיה לי את המזל הגדול לטוס דווקא בתקופה הזו ולהיות מוגנת, 9000 קילומטרים מהכול.
עם זאת, אני חצויה בליבי.
אני בטיול של חיי, ובאמת טוב לי פה.
הגעתי לקיוטו לביאנבי מקסים עם אנשים נפלאים והסביבה מהממת ורגועה.
שיא הבאסה פה זה הגשם וגם הוא ממש סביר.
אבל גם קשה לי, ממש קשה לי בנפש, ואני חובה בדידות רבה.
כי אני לא אלאה את חבריי וחברותיי ברגשות הדאגה והחרדה שלי, כשאתם במצב מסוכן בארץ.
התיירים פה לא מבינים את הסיטואציה, כי הם אף פעם לא הבינו את הסיטואציה.
אז אני דואגת לכל מי שאני אוהבת, ואני נאלצת לדאוג לבד, ולדאוג לבד זה קשה מנשוא.
המשפחה שלי מהדרום ואני באמת חוששת, ואני לא יודעת מתי אני אחזור לארץ במצב כזה.
ברכה על ראשי שיש לי את המשאבים ואת התזמון להיות בטוחה, באמת.
אבל אני עצובה ובחרדה בגלל המצב, מפחדת לקבל בטעות חדשות רעות, ומרגישה אשמה על הביטחון שלי.
תודה לכם שאתם פלטפורמה כ''כ טובה לשיתוף.
תשאארו חזקים ושמרו על עצמכם ❤️