הכחשה, כעס, משא ומתן, עצב והשלמה.
אני לא אוהבת את זה שזה לכאורה מסודר, כי זה לא.
אפילו ההשלמה בסוף היא לא תמיד רלוונטית; לפעמים אני משלימה עם משהו, ואז קורה משהו חדש שמעורר טריגר לדבר הזה והנה חזרנו לכעס ועצב, שלרוב באים ביחד.
אבל רגע, זה דווקא לא הנושא שרציתי להכנס אליו הפעם.
אני רוצה לדבר על האבל של הפרעת אישיות גבולית.
את מגלה שיש לך הפרעת אישיות גבולית, מזל טוב! איזה כיף.
אצלי זה לא התחיל בהכחשה, אלא בהשלמה.
"אז זה אומר שהכחשת."
לא, זה אומר שהייתי פאקינג שמחה שסוף סוף מישהי הבינה מה לא בסדר איתי, והתחילה לעזור לי להתמודד עם זה.
משם, עברנו למחול הכעס-עצב-הכחשה.
זה נראה ככה:
"כולם אשמים במצב שלי ואני קורבן חסר אונים ואני שונאת את כולם ולמה כל זה מגיע לי הפאקינג בני זונות האלה שהתעללו בי והזניחו אותי רגשית וההורים שלי שאף פעם לא היו שם בשבילי(!!!)- זה ממש עצוב לי שאני לא מצליחה לקום מהמיטה היום כי אני חולת נפש ואני גם רוצה הורים שיחבקו אותי ואני רוצה אמפתיה הגיונית ומסודרת וכלים להתמודד עם העולם- לא יכול להיות שזו אשמת ההורים שלי אולי אני סתם ממציאה עליהם דברים וחושבת שטויות ואני סתם דרמטית ואולי הצגתי אותם באופן רע מדי מול הפסיכיאטרית וזה למה היא חושבת שיש לי הפרעת אישיות גבולית אולי אני משוגעת שמדמיינת דברים- לא, אני חושבת שאני משוגעת שמדמיינת דברים כי עשו לי גזלייט כל החיים כוסעמכ וכוסאמאמאמשלכולם-...."
הבנתם את הרעיון.
ומדי פעם אני חוזרת להשלים עם זה.
המשא ומתן זה הכי מעניין, זה לא "אני משוגעת" אלא "אולי זה בכלל הפרעת אישיות נרקיסיסטית/סוציופתיה."
אנשים חושבים על משא ומתן בתור "אני אעשה הכול כדי להיפטר מזה" ואני רוצה להרחיב לומר, שלפעמים להחליף את זה בראש במשהו שנראה יותר מפתה (אל תכנסו בכלל למה אני מעדיפה להיות נרקיסיסטית/סוציופתית) מאשר להשלים עם ההפרעה עצמה, אז זה סוג של משא ומתן, אבל של אנשים עם פסיכוזות שיכולים לדמיין שכל זה קרה.
וזה באופן ספציפי לאבל עם החוויה, שלא נגמר.
היום אני בעצב וריקנות, מה שאומר שכעס בדרך והכחשה.. נראה איפה היא תתמקם הפעם.
ואני לא מצפה בקוצר רוח להשלים כי זה אף פעם לא הסוף, דווקא מרגיש יותר כמו ההתחלה.
הלכתי לאכול מלוואח.