אכלתי ארוחה? נהדר!
שתיתי מים? מדהים.
יצאתי מהבית? חתיכת הישג.
עשיתי משהו שהעניק לי תחושת משמעות, אפילו קטן כמו להחליף שקית זבל בחדר, ללמוד משהו שעניין אותי, להגיד שלום למישהו ברחוב, לשלוח הודעה, למחוק שיחה לא מיטיבה? אני בעננים.
ואני רואה את זה כהדרדרות במצב, וזה לא הוגן כלפיי עצמי.
זה לא הוגן שאני מבטלת כ''כ הרבה הישגים רק כי אני בתקופה קשה. זה לא מבטל את כל מה שעשיתי.
זה לא מבטל את ההישגים הפסיכיים שהצלחתי להגיע אליהם בזמן הקצר בו אני חיה, כמו לנהל סניף בגיל 18, להתקבל למסלול של תואר בתיכון (לא ללכת אליו כי אני לא דפוקה), לעשות בגרות בהצטיינות עם דיכאון קליני עמוק תוך כדי קשר אלים, להתברג בחברת סטארט-אפ כמנהלת אדמיניסטרציה בלי שום ניסיון, בתור ילדה בת 22, לעבוד על ספר ולא לוותר עליו (עמוד 140!!!), לטייל במעל ל15 מדינות, ב2 מהן לבד לגמרי, ללמוד יפנית בסיסית, לשנות את החיים של ילדה אחת עם צרכים מיוחדים (ושל עוד כמה בלי צרכים מיוחדים), לגור ב3/4 מדינה, תמיד להיות במאזן חיובי בבנק (בתור מישהי שעזבה את הבית בגיל 18), להחלים מתאונת דרכים שריסקה לי את השוק תוך שלושה חודשים, להתגבר על הטראומה ממכוניות, להיות במערכות יחסים בריאות בניגוד לכל מה שלמדתי.
לסיים שירות פאקינג צבאי+חצי שנה+שנת שירות.
עם דיכאון קליני והפרעת אישיות גבולית לא מאובחנת ולא מטופלת.
לממן את עצמי לחלוטין.
וזה בערך חצי מרשימת ההישגים שלי, שלא כוללת הישגים שפשוט נולדתי איתם, כמו אייקיו גבוה.
לא ניתן לקחת ממני את כל זה, זה שלי ואני עשיתי את זה.
ורוב הזמן זה גם היה די כיף כאילו אז זה היה שווה את זה.
עכשיו, עכשיו אני חוגגת הישגים קטנים, וזה בסדר גמור.
ולמה אני רושמת פה את כל זה?
כי על אף שציינתי שזה בסדר גמור, ואלידציה גם די עוזרת.
ואני אשמח לקבל חיזוקים על זה שזה בסדר גמור, שזו תקופה.