על תכונות שלי שלא פוגעות באמת באף אחד, נטו כי יש להן את הפוטנציאל.
קשה לי עם ביקורת, קשה לי ממש שלא מסכימים איתי וזה אפילו כואב לי.
אז במקומות שבהם אני חייבת לספוג ביקורת, מטעם היחסים (נניח, עבודה) למדתי לבלוע רוק ולהעמיד פנים שאני בסדר גמור.
יחסים מקצועיים, באופן כללי, למדתי יותר לקבל ביקורת.
כאילו גם אם זה מורה או שותף או יועץ, אפילו פסיכולוג. קשה, אבל מסוגלת, אפילו מסוגלת לעשות משהו עם הביקורת הזו, אם היא הועברה בצורה טובה.
אבל בשנייה שאינטימיות נכנסת לשיחה, אני לא מסוגלת יותר בלי לבכות.
חברים שלי או בני בנות זוג שיעבירו עליי ביקורת, על הדעה שלי, ולא יתמכו בי ברוב המקרים, זה מבחינתי דיל ברייקר.
ואני מרגישה רע על זה, בלי שום סיבה.
מה הבעיה? מצאתי פרטנר שהוא פאקינג גולדן רטריבר טהור שתמיד, תמיד תומך בי, כל החברים שלי מתקשרים בתקשורת עדינה ונעימה, וכשאני נתקלת באדם חדש והוא לא עומד בקריטריונים של "אם תבקר אותי בצורה שהיא לא אולטרה נחמדה אני אבכה ואשנא אותך" אני פשוט לומדת להתרחק, מסבירה מראש שזה לא ילך וממשיכה הלאה בחיי, זהוווו.
אז מה יש לי להרגיש רע?
כל הכבוד לי שבמקום לסבול, הפכתי את מערכות היחסים האינטימיות בחיים שלי למרחב בטוח.
ולהיות נהדר עם ביקורת זה אובררייטד חאלס תעזבו אותי בשקט.