הבנתי על עצמי שאני אמפתית רק אם אני לא חלק מהסיטואציה.
אני יכולה להיות שמחה בשביל זוג חמוד, או בעבור מישהו שהגשים חלום.
אני אהיה עצובה אם אראה סרט עצוב, או אם מישהו יפגע בחברה שאני אוהבת. (טוב אני קודם אהיה מאד מאד כועסת, אבל כעס זה רגש שניוני בכל מקרה, שנובע מפחד/עצב)
ואני יכולה לפחד יחד עם דמות בספר שאני קוראת, כשגורלה בסכנה.
אבל כל זה, זה רחוק, זה לא נוגע בי.
בשנייה שזה באינטראקציה איתי, כל אמפתיה או אכפתיות נמחית ממני לחלוטין.
אני מנסה לשרוד, אני לא יכולה להרשות לעצמי להתעניין ברגשות של אנשים אחרים כשאני מעורבת.
תערבבו את זה עם פוסט טראומה, חרדת נטישה ודחייה וסאדיזם, קיבלתם בחורה שמתענגת לדמיין איך מישהו שאמר משפט לא במקום נרצח בידיים שלה.
וזה השיט עם תפיסות, ועם איך שהעולם מוצג.
אנשים אומרים שאמפתיה זה בהכרח טוב, ומחסור באמפתיה זה בהכרח רע, בזמן שאין שום סיכוי שהם תמיד מנצלים לטובה את הרגשות האמפתיים שלהם, או שהם באמת מרגישים אמפתיה כלפיי כלללללל האנשים.
לא נראה לי שמישהו מאיתנו מרגיש חמלה או אמפתיה כלפיי המחבלים שפגעו בנו (מי שכן, לעולם אל תדבר איתי או תתקרב אליי אתה בוגד מיותר ואני מאחלת לך רק רע).
בא לי שאנשים יהיו מדויקים יותר, ירשו חוויות מורכבות ואמירות מורכבות.
לא רק מולי, אלא דווקא כשהם מדברים על עצמם.
כי הרוב דווקא מנסים להבין אותי, ולא מיד מבטלים אותי, הם באמת אחלה בחלה. אבל מפריע לי החוסר דיוק של עצמם.
מה אני אגיד לכם? עייפתי.
לפחות אני יודעת מי אני, ואני בחרתי בדרך הלבד, בה אני אותנטית לחלוטין, בידיעה מוחלטת שאנשים לא יקבלו אותי. זה חרא.