על הפער בין שליטה להצלפה

אני האובדנית, מנסה להראות לאנשים שאני אובדנית ושאני צריכה עזרה מקצועית. 

אנשים:

"כן אבל את עדיין בחיים, אז כנראה שאת לא באמת רוצה למות."

"סמיילי עצוב" (אין לי דיס על התגובה הזו, אבל היא פרווה)

"יש כ''כ הרבה דברים לחיות בשבילם!" (אם הייתי מרגישה שיש משהו ששווה את זה, כנראה שלא הייתי אובדנית יקיריי)

"את לא נראית כאילו את במצב רע" (100% מסכות, אתם צריכים לראות אותי בבית)

"כולנו" (לא, לא נכון, לא כולכם חושבים איך לדמם על שולחנות למוות)

"אני לא מסוגלת להכיל את זה כרגע אבל אני אוהבת אותך" (תגובה מהממת, כנה, 10/10, שמאפשרת לי לכוון את המשאבים שלי למי שכן יכול)

"אני פה" (10/10, עם זאת, אני בבעיה כי אני מנסה להרחיק את כולם אז זה קצת חרב פיפיות עבורי)

"את לא בסכנה מיידית" (5/10, נטו כי אני פחדנית, אבל אני לא רוצה לחיות)

"את צריכה מישהו שינער אותך" (מה אני קטשופ)

אשמח למשבר משמעותי בחיים שלי שאוכל להתאבסס עליו כדי שאני לא אצטרך להיות מוטרדת מהדברים הקטנים שגורמים לי לפאניקה. (כן אני יודעת שאנחנו במלחמה, והייתי הראשונה שרוצה להתגייס ולהקריב את עצמי למען המולדת, אבל אני נכת צה''ל עם פוסט טראומה והפרעת אישיות גבולית לצהל אין ממש מה לעשות איתי אז כאילו בלי לבטל את זה שאנשים חווים את המלחמה בצורה קשה מנשוא, שוברת וכואבת, זה פשוט לא משהו שאני מצליחה להביא את עצמי לחשוב עליו.)

אני הייתי אני