על הפער בין שליטה להצלפה

אומרת כל מיני דברים. 

זה אומר שיש לי דימיון עשיר ורגישות מטורפת. 

זה גם אומר שאני לא תמיד יכולה לשלוט ברגשות האלה. 

לפעמים אני יכולה לחשוב 19 צעדים קדימה בלי לנסות בכלל, לראות כבר את הפאזל מורכב לפני שמישהו בכלל מצא את החלקים. 

אבל לא תמיד יש לי את היכולת לעשות משהו בנידון. 

ויש ימים כמו היום שאני משותקת לספה, בלי להצליח לאכול, לקום או לזוז, למרות שאני רוצה. 

אני מרגישה בודדה, ולא רצויה. 

זה הקטע; זה גם חלק מההפרעה. 

דחו אותי בכמה מקומות עבודה, אז עכשיו אני מניחה שכולם דוחים אותי, ושאף אחד לעולם לא יאהב אותי. 

עוד משהו מעניין בהפרעת אישיות, זה שעל אף שאני יודעת שזה רגעי, אני לא יכולה לחשוב בהיגיון, ואני מוצפת בזה. 

ברגע שהתחושות האלה יעברו, אני אשכח מזה לחלוטין ואתאושש. 

המקרר שלי מלא ואני לא רוצה לאכול שום דבר שנמצא בו. 

יש לי כסף שאני לא מצליחה לבזבז כדי לאכול משהו, שאולי יאפשר לי להחלים מהמחלה שתקפה אותי כרגע. 

והגוף שלי כואב ואני כמעט דומעת, אבל לא מצליחה כי אין לי מספיק אנרגיה כדי לעשות את כל זה. 

מה שכן, לפחות יש לי את הכוח לפרוס את זה. 

להפוך את המחשבות והרגשות האלה למשהו ממשי, שאפשר לעקוב אחריו, שיאפשר לזכור שזה בא בגלים. 

זה לא בהכרח יעזור לי עכשיו, וזה לא יעזור לי בפעם הבאה שאהיה במצב הזה. אבל בטווח הרחוק זה עוזר. נראה לי. וגם אם לא, לא נורא. זה גם ככה לא דרש ממני הרבה. 

אבל כואב לי הלב, ואני אשמח לקצת יחס ואהבה.