"תינוק בא לעולם, מה יהא עליו?"
זה נכון. אין לדעת מה יהא עליו, לא מה יקרה לו, ולא מה הוא יבחר להיות בעקבות מה שקרה.
אפשר לקחת 2 אנשים עם סיפורי חיים דומים, כמעט זהים לחלוטין, והתוצאות כה שונות; אדם שנולד לרע ובחר להלחם בו, ומישהי אחרת שנולדה לרע והחליטה להיות רעה יותר ממנו.
אחד מתנהל מתקווה ואחרת מכאב וזעם.
אחד לא רוצה שאף אחד יעבור את שעבר, ואחת שרוצה שכולם יישרפו יחד איתה.
שניהם כואבים אחרת.
שניהם לבדם אחרת.
והמפגש בין שניהם הוא ים של תהום, שהנפילה אליו היא אינסופית, מכיוון שאין שום דבר שמחבר ביניהם. אפילו לא הכאב.
הם מפרשים כאב אחרת, הם רואים את העולם אחרת. הם קווים מקבילים שלעולם לא יכולים להיפגש, לראות עין בעין, לא משנה כמה הם ינסו.
היא זועמת והוא אוהב, והיא זועמת על שהוא אוהב, אוהב אותה, אוהב הכול, סולח.
ומעולם לא הייתה בה סליחה או מחילה, רק נקמה, רק להמשיך קדימה, בלי אף אחד שיעמוד לה בדרך. בלי המגבלות, היא כנראה הייתה יורה בכולם; אולי יום אחד היא תעשה את זה, אם יהיה לה את האומץ לירות בעצמה בסוף.
ואיכשהוא, הם מצאו את עצמם ביחד.
היא מנסה לא לשרוף אותו, והוא מנסה לא לתת לה סיבה. לעולם לא לתת לה סיבה.
לא שהיא צריכה אחת; לא שזה משנה שום דבר.
הוא רק רוצה לחבק אותה, והיא רק רוצה לעזוב, לברוח.
זה כל כך בודד איתו, וכזה לבד בלעדיו.
אהבה שכזו שורפת אותך, ולא תמיד מעניקה לך דבר.
זה מעגל בלתי נגמר, והכאב, הוא תמיד תמיד מר.