אני לא מצליחה לישון או לאכול כמו שצריך, וכל יום שעובר גורם לי לנסות אפילו פחות.
אני עייפה ולא נרדמת.
ואני פאקינג מורעבת אבל המוח שלי פשוט עוצר אותי מלדאוג לעצמי.
אני מנסה, אני באמת מנסה ואם מישהו יעז לומר לי שהכול בראש שלי אני אחתוך את הראש שלו, שיראה כמה זה משנה.
אני פשוט מתחרפנת.
כ''כ הרבה אלמנטים גרועים בחיים שלי התנגשו בבת אחת והרגל שלי לא מפסיקה לרעוד.
כל דבר שאני מכניסה לפה רוצה לצאת, ולא בדרך הכיפית.
אני מנסה להחזיק את עצמי ולזכור שזה סבל עכשיו בשביל שאוכל סוף סוף לאמץ כלב; זה בשביל עופרי בת ה3, ה5, ובעצם עופרי של תמיד.
אבל דאמ הדרך לשם גורמת לי להתפתל.
הייתי בוכה אבל לא נראה לי ששתיתי מספיק כדי שיהיה מה שייצא ואני מנסה לתפוס את החזה שלי כדי שהוא לא יתפוצץ ונמאס לי, נמאס לי נמאס לי אבל אין לי ברירה.
אני שורטת את עצמי לא בשביל הכאב, אלא בשביל הקרקוע, פשוט כדי להרגיש משהו שהוא לא רק חרדה.
ואני לא אוהבת שינויים שכאלה, שדורשים ממני את כל כולי רק כדי לנשום.
ואני לא יודעת איך אני אמורה גם להחזיק עבודה, לימודים, אימונים, טיפול ותביעה בכל התהליך הזה כשאני בקושי מצליחה לקחת נשימה עמוקה אבל אין לי ברירה.