כל צד מושך לכיוון אחר לגמרי.
צד אחד דורש הצלחה, דורש מימוש של הסקילים, של הכישרונות הלא כל כך חבויים שיש בי.
יצירה, כתיבה, ארגון, הדרכה, אנשים.
הדברים האלה שאני כל כך טובה בהם שהקורות חיים שלי צומצמו בקושי רב לעמוד אחד, וגם זה כי פשוט החבאתי כמה משרות לא רציניות.
גידלו אותי להיות מעל ומעבר, כי ככה הם שרדו. ככה גם אני שרדתי.
הם היו צריכים כסף ושם, אני הייתי צריכה סיבה לא לסיים הכול תכף ומיד.
כולנו השתמשנו בעליונות, בהצלחה, בהתנשאות.
אז אם זה לא דורש תואר, כנראה עבדתי בזה מתישהו.
את האמת שגם אם זה דורש תואר עבדתי בזה מתישהו, פשוט צריך להיות במקום הנכון בזמן הנכון.
צד שני דורש לעצור.
נמאס לו לבכות, נמאס לו להיות אחראי, נמאס לו לגדל ילדה בת 10 עצובה בתוך גוף של בת 27 כועסת.
הוא רוצה להיות בבית, בטלפון, עם לוסי.
לראות את אותן הסדרות שכבר ראינו, לקרוא לפעמים ורק לא לעשות שום דבר שידרוש ממנו לצאת מתוך נקודת הנוחות, שהיא כל כך קטנה שמביך לקרוא לה אזור, ולכן היא נקודה.
ואת האמת שיש לי את הכסף לעצור ולא לעשות.
אני יכולה להיות בכיף מובטלת גם עוד שנה ויהיה בסדר, אפילו לא משהו שקרוב למינוס באופק.
אני עדיין אצליח לממן פאקינג תואר אם אני נורא רוצה.
הסתדרתי עם הרבה פחות, ואין חדש תחת השמש.
אבל לא משנה באיזה צד אבחר, מחכה לי חרדה משתקת, כזו או אחרת.
ואיזה מצחיק זה שאני בכלל חושבת שאני יכולה לבחור בתוך חגים, בתוך מלחמה.
כאילו מזמינים אותי לראיונות, כאילו אנשים עובדים, כאילו לפתוח עכשיו עסק זה רעיון טוב, כאילו עורכים יחכו לקרוא את הספר החצי האפוי שלי שאני אולי אוציא לאור.
אני מאמינה עמוק בתוכי שהכול אפשרי, אבל בתכלס?
אני לא חושבת שזו הבחירה שלי כרגע אם אני צריכה לעצור או לא.
כי המדינה עצרה דווקא כשאני הייתי מוכנה לנוע, ועכשיו אני רק שוקעת יותר עמוק למיטה, לספה, לשעמום, לאכזבה.
לבדידות של לא לבד, של דווקא יש לי את הסביבה הנכונה וחברים טובים אלא בדידות של מחסור בחוויות והרפתקה כי אני תקועה כאן ואין לי לאן ללכת חוץ מלמרחב מוגן אחר.
אז אני יושבת פה בחניון מינוס 4 שריק בכל ימות השנה, ולא רק במערכה איראנית, לבנונית או וואטאבר
כדי לשחק במקום מוגן עם הכלבה שלי כי אסור לנו למות כשרק מצאנו אחת את השנייה.
ולעומת פעם, לא כזה נורא לי, באמת שלא.
אני כבר לא בוכה כל יום או רועדת או מאבדת את זה לחלוטין.
פשוט לא כזה טוב לי גם, ומגיע לי שיהיה לי טוב.
ככה החלטתי.
אבל לאיראן, חיזבאללה וחמאס יש תכניות בשביל כל המדינה הזו שקצת דופקות אותי.
ואם יש משהו שאני שונאת יותר מלסבול, זה לסבול יחד עם כולם.