אני באמת לא חושבת שיש לי אויב יותר גדול מזה.
המחשבה על להזין את עצמי פעמיים שלוש ביום
של לבשל, לעשות כלים
או של לא לבשל אבל להתפשר על משהו לא טעים/ממש לא בריא/לבזבז מלא כסף באמת מביאה אותי לתהומות שאני לא מעוניינת לחיות בהם.
אני רעבה בטירוף כרגע, אבל המחשבה על להכניס משהו לפה עושה לי בחילה.
המחשבה על לבשל עושה לי לבכות.
ואני באמת באמת באמת במצב טוב יחסית לעצמי וסופר גאה בעצמי אבל אז אני פותחת את המקפיא, ואז את המקרר, ואת הארונות, ואת המקפיא השני ואין שם שום דבר שלא עושה לי בחילה, ובא לי להקיא ולבכות.
באמת שהייתי שמחה פשוט להרעיב את עצמי אבל כשאני עושה את זה אז אני לא נרדמת בלילה ואז אני פשוט אוכלת חטיף ובוכה ומרגישה רע.
ואף אחד לא עוזר עם זה.
כי זה לא רק בעיות של דימוי גוף, זה לא רק "אני לא רוצה להשמין"
זה פול און פחד, חרדה וסלידה ממזון, מהצורך הזה לדאוג לאוכל.
ואני עייפה ואני רעבה ואני עצבנית ואני לא רוצה יותר להתמודד עם הצורך הבלתי נגמר הזה של להכניס מזון לפה שלי.
תחושת רעב ושובע רודפות אותי ואני רוצה להתחבא לנצח מתחת לשמיכה ורק לישון עוד ועוד כדי לא להתמודד עם הדברים היומיומיים הנדרשים ממני כמו לאכול, לשתות, לסדר, לנקות, לשטוף כלים, לשלוח הודעה, לשלם חשבון.
זה נשמע כל כך מפונק, אבל זה באמת לא.
כי זה לא ש"לא בא לי." זה שיש לי צעקה בראש וכאבים בתוך הגוף ואני בוכה ובפאניקה בגלל פאקינג ארוחת ערב והדיאטנית המזדיינת לא עזרה לי כי הן כולן אותו החרא ולא בא לי חטיף אנרגיה ולא בא לי כלום בא לי לא להרגיש שום דבר יותר.