לילה יקר,
רציתי לספר לך שקניתי לפטופ ורוד, זוהר ויפה.
מצאתי הנחה באילת, חסכתי בעצמי ואני מאוהבת בו ממש.
הוא ורוד, קטן ושמח, קראתי לו פלאפי.
עד גיל 6 הצבע האהוב עליי היה ורוד, הוא היה שמח, בוהק רועש וחי, כמוני.
ואז הפסקתי.
עברתי לשחור, עד שהבנתי שהאימוץ של צבע זה לחיי השפיע עליי יותר מדי.
מצאתי את עצמי בצד, באפילה, שונה מכולם.
חור שחור של אנשים מעוותים למדי.
אז עברתי לכחול.
וגם את הכחול לקחו ממני, בכוח ואיומים.
מה שהיה פעם הצבע הרגוע והנעים של הים מופיע לי עכשיו הסיוטים, ברגליים ובפנים.
ואז עברתי לאדום, תותים, דם, שטר של 200.
אבל אני מעדיפה מלון, כבר סיימתי לכעוס ולנקום והשטר הפך לכחול בינתיים.
אז אחרי כמה זמן שהרגשתי אבודה, ניסיתי שלל צבעים ואנשים.
ואף אחד מהם לא הרגיש בכלל מתאים.
ואז, במקום הכי חשוך, עם שיר של בילי אייליש מתנגן, רעש של הצלפות, טפטופי שעווה וזעקות של גניחה מכאב במיטה לידי.
דווקא שם האופטימיות הוורודה חזרה אליי ובחרה להישאר איתי.
לילה יקר, תודה שהענקת שקיעה ורודה למעני.
אני מבטיחה להעניק לך אור בשיא החושך, עם הלפטופ שלי.