על הפער בין שליטה להצלפה

טוויתי לי בשקט את קוריי בפינה הנחבאת הזו ביער, אליה בני אדם מפחדים להתקרב ואני קוראת לה בית.
סקרנית לראות מתי הקורבן הבא ימצא את עצמו כלוא במלכודת שלי.
לפתע, ראיתי דבורה מעופפת מפרח לפרח, נראית מסופקת, כמו המבט שיש לי כאשר זבוב תמים מוצא את עצמו לכוד בקורים שלי.
הייתי חייבת לגלות את סוד כוחה - איך היא מוצאת סיפוק בפרחים האלה?
קפצתי אליה והיא נבהלה, מיד כיוונה אליי עוקץ אכזרי ונסוגתי.
"מצטערת שהבהלתי אותך, פשוט הייתי חייבת לגלות משהו", אמרתי במבט כנוע.
"דברי אליי", היא אמרה בעודה משחקת באבקנים של הפרח.
"איך את משיגה מזון מהפרחים האלה?"
היא הסתכלה עליי בתדהמה, כמובן. עבורה, זאת המהות של חייה.
"אני אוספת חומר מסוים מהפרחים ויוצרת ממנו אוכל עבורי ועבור הנחיל שלי."
דבריה הדהימו אותי.
איזו דרך נפלאה לחיות - להיעזר בפרחים על מנת להאכיל את בני מינך ואותך.
בעוד שאני, כל פעם טווה מתוך קרביי עוד ועוד קורים, מחסלת את כל מי שעובר בדרכי ולאט לאט, גם את עצמי.
עם זאת, העוקץ שלה סקרן אותי.
"אם את לא צריכה לצוד, דבורה יקרה, למה יש לך עוקץ?"
"מה את חושבת? העובדה שאני לא רוצה לפגוע ביצורי העולם, לא גורם לי להפסיק להיות מטרה עבורם."
מזל שלעכבישים אין מצפון.
ואיזה טעם נפלא יש לדבורים, עכשיו אהיה שבעה לתקופה ארוכה.