על הפער בין שליטה להצלפה

"אמרת שזה קרוב לפה!"
התלוננתי.
הוא יודע שכואבת לי הרגל בהלכות ארוכות, הוא אפילו כבר ראה את כל הצלקות שלי.
"2 דקות אנחנו שם, מבטיח!"
אז הגענו אחרי 10 דקות, לפארק די סביר, איפה שפעם היה הבסיס שלו.
נשמע לי כמו חלום לשרת בעיר שאתה גר בה, לעומת זאת, אני חושבת על כל הספרים שהייתי מפספסת אם לא היו לי נסיעות וגם זה חבל בעיניי.
"לעומת מה שאת חושבת עליי, אני כן אוהב את עצמי."
הוא אמר פתאום.
נתפסתי לא מוכנה בכלל לאמירה הזו, במיוחד לעובדה שהוא ידע שאני חושבת שהוא לא אוהב את עצמו.
"אני פשוט לא מרגיש ראוי לאהבתם של אחרים."
"על מה אתה מדבר? למה שתרגיש ככה?"
שאלתי בפליאה.
בדרך כלל אני זו שמנתבת את השיחה לנושא האהבה, הנושא זה שמרעיד את קרביי כולם אך לטעמי, חייב להיות נוכח.
"כי אין בי שום דבר לאהוב."
"על מה אתה מדבר? יש הרבה מה לאהוב בך, אתה נפלא!"
הוא הסתכל עליי בתמהון.
"מה כבר נפלא בי?"
את האמת שלא ידעתי לענות לו.
לא בגללו, כמובן, אני פשוט לא טובה במחמאות.
"לא יודעת, אבל אם לא היית נפלא, לא הייתי אוהבת אותך."
ואז זרקתי את האוהבת אותך, נחשפת בפניך.
אנחנו מכירים רק 3 שבועות והנה אני מרשה לעצמי לשים הכל על השולחן, בניגוד לכל החוקים שכ''כ האמנתי בהם.
"אבל תגידי מה! מה נפלא בי? אני לא בנאדם טוב."
פירטתי את כשרונותיו ומעלותיו.
אפילו הזכרתי את הפעם ההיא שהוא הסיע אותי עד הבית מת''א, בעיניי תל אביבי שמוציא רכב מחוץ לתל אביב הוא כבר ראוי לציון.
באותם רגעים, כשהדשא הקפיא אותי והוא חיבק אותי, מגן עליי מן העולם, הרגשתי שהוא טועה והרשתי לעצמי להתרפק על הרגע.
אחרי שקראתי את הספר שלו עד הסוף, הבנתי.
הבנתי שהוא לא מפחד לאהוב את עצמו, אלא אותי.
מפחד שאכנס לשורת הנשים בחייו ששברו את ליבו ולקחו חתיכה קטנה איתן לדרך.
מפחד שאולי לא נשארו לו חתיכות לחלק יותר, שלא יישאר ריק.
אז הלכתי, בלי לקחת חתיכה מליבו.
כל מה שנדרש ממנו על מנת שלא אוהב אותו, היה באמת לרצות בכך.
הבוקר בסמינר, הסתכלתי לעבר כל הבנות שאיתי בחדר, שאוהבות אותי ככה, ללא תנאים.
נלחמות עליי כל פעם מחדש, לא נותנות לי לברוח.
האם אתן חזקות ממני?
או שהפעם, לשם שינוי, אני סוף סוף מוכנה לקבל את זה שאוהבים אותי?