"אני לא יודעת מה לעשות איתו,הוא לא הולך לבית הספר אף פעם, בית הספר רוצה להשאיר אותו שנה.."
שמעתי את אמא שלי ממלמלת בדאגה לתוך הטלפון.
עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי במי מדובר.
אני שומעת את האכזבה והייאוש בקול שלה.
אמא גידלה 2 ילדים מצטיינים, אחד שעשה תואר בתיכון ואחת שסתם עשתה בגרות טכנולוגית מפוארת.
הכל חדש לה עכשיו, הבן הקטן שלה, גאון כמה שיהיה, הסתבך עם מאפיית החינוך.
ריחמתי עליו.
לא כי הוא לא מגיע לבית הספר, זה לא מזיז לי את קצה החצוצרה.
הוא פשוט הגיע להבנה המאוד ברורה הזו, שהרבה בני נוער מגיעים אליה, שבית הספר הפסיק להיות רלוונטי.
למה ללכת כל יום, לבזבז 7-8 שעות מהחיים שלך, לראות את האקסית החרא שלך, כשאתה יכול להצליח בטירוף מהבית, באינטרנט?
בסופו של יום, אח שלי מגשים את החלום של המון בני נוער (ומבוגרים, לצערי) היום-הוא מפורסם ברשת חברתית שתופסת תאוצה מטורפת, מסתובב עם כל מי שנחשב ויוצא עם דוגמנית.
אם אני הייתי חיה ככה, שום סיכוי שהייתי טורחת להגיע לבית הספר.
הדבר היחידי שהניע אותי באותה התקופה הוא אגו משוגע והצורך לנצח את אחי הגדול.
אז אמרתי להם שיירשמו אותו לאנקורי, נו, שיעשה בגרות אקסטרנית כי זה בתכלס המינימום ההכרחי מבחינתם להצלחה.
כולם כועסים כ''כ על הנוער של היום, על איך שהוא ומה שהוא, על זה שהוא תקוע עם הראש בתחת ולא יוצא מהמסך.
תגידו לי, למה אף אחד לא כועס על אלו שחינכו אותם?