אני פותחת את הארון אחר הצהריים, מתארגנת לקראת השיעור הפרטי שאני הולכת להעביר.
הג'ינס ההוא, הגבוה עם הקרעים, מסתכל אליי מתוך הארון.
אני מוציאה את הארון, אפילו לא טורחת לנסות ללבוש אותו.
"אם רק הייתי 5 קילו פחות, הוא היה עולה עליי בול.."
נאנחתי והחזרתי אותו לארון.
אני וחברות שלי, כולנו רזות ויפות, אבל כל אחת פולטת לפעמים "וואי איך מתאימה לי שפעת, ככה לא לאכול שבועיים.."
או "וואי איך רזית מאז שיש לך ליחה בגרון!"
ועוד כל מיני ציטוטים מדכאים שבאמת מראים שאנחנו מוכנות לעשות הכל ולעבור הכל כדי לרדת במשקל.
הייתי רוצה לקשור את אידיאל היופי, להפליק לו קצת, לחנך אותו מחדש על כל הסבל שהוא גורם לי ולכל מי שנמצא סביבי.
אבל כרגע, אני זאת שקשורה תחתיו, נחנקת.
את באמת יפה עופרי, ככה.
ויום אחד, אני באמת אאמין לי לזה, במקום לחברות ענק שהחליטו שלגלגל מיליוני שקלים הרבה יותר חשוב מהבריאות של הלקוחות שלהן.
לפחות כשזה בא ממרילין מונרו, זה לא בא בצביעות.