אני פותחת את הארון ומוציאה את שקית שוקולד הצ'יפס שאני מסתירה מאחוריי כל הקופסאות, כדי שתמיד יישאר.
אחרי חודש של פירות ודגים, נראה לי היום מגיע לי עוגיות שוקולד צ'יפס ביתיות.
אני מערבבת את בצק העוגיות, לשה אליו את כל הכאב, העצב, החרדה והתסכול שאני חווה בחודש האחרון.
רגשות שאינני יכולה להסביר, כי דווקא עכשיו החיים שלי משתפרים והכל הולך לטובתי.
אני מרגישה כאילו מישהו תופס לי בחזה ואני מוסיפה עוד תמצית וניל לתערובת, לוקחת חתיכה וטועמת.
אומרים לי שזה לא טוב לאכול את התערובת בגלל הביצים החיות, אבל לא אכפת לי.
זה מתוק, זה רך ואני אוהבת את זה כל כך.
אני מעצבת את העוגיות לעיגולים ומכניסה לתנור.
הריח מתפשט בבית ואני מרגישה איך הוא שואב ממני את כל הסבל המתמשך החוצה אל העולם, משאיר רק ניחוח של וניל ושוקולד ניתך.
בביס הראשון אני מרגישה את הפה שלי נשרף.
נשרף מכל האהבה שאני משקיעה בעולם, אך גם מכך שהעוגיה הרגע יצאה מהתנור ולא הייתה לי שום סבלנות לטעום אותה.
אני יושבת על הספה, מרגישה איך היצירה נותנת לי כוחות להתקדם הלאה בחיי.
איך לקחת קמח וסוכר ושלל דברים טובים מחזיקים אותי חזק חזק, טיפה מעל האדמה, שלא אתרסק לקרקע לגמרי.
עם זאת, אני עדיין מחזיקה את ליבי בידי, עוגיה ביד השנייה.
אם לרגע אחד אשחרר את היד הלא נכונה, לא רק אאבד את כל העבודה שהשקעתי, אלא שאפילו לא יהיו לי יותר את החומרים להכין הכל מחדש.