אז היום עשיתי טופס טיולים יוצא, על מנת לעבור ליחידה החדשה ולתפקיד החדש.
שנה וחצי אני מחכה לתפקיד הזה בכיליון עיניים-לעבוד עם נוער, לעודד לשירות משמעותי, להיות מדריכה, לחזור לגור עם האנשים האהובים עליי.
עם זאת, הפחד עדיין אופף אותי.
מהשולטת, המנהלת, הדומיננטית שידעה בדיוק איך כמה ולמה דברים מתנהלים, אני יורדת הכי למטה שאפשר-הבורג הראשון במערכת.
בשנה האחרונה הייתי בתפקיד שעושים בדר''כ קצינים בכירים ופתאום, במקום להיות בצד המפקד, המנהל, שלוחש דברים באוזן לחיילים והם מתמסרים לו-אני הולכת להיות קשורה עמוק בתוך המערכת הצבאית, שבין כה וכה אינה דאדי.
יותר שולט עחזר שאסור להציב לו גבולות ועד שהוא קולט שאמרתי את מילת הבטחון יכולים גם לעבור חודשים.
אני מרגישה את הקשרים שפרמתי לאט לאט מהטירונות עד עכשיו עוטפים אותי שוב, מתהדקים לעורי, משאירים סימנים חרוכים ועושים לי זרמים לוהטים בגוף.
מצד שני, אני נורא אוהבת להיקשר.
מה אתם אומרים, להנות מהמסגרת הצבאית, זה בדסמי או סתם צהוב?