לפני 6 שנים. יום שישי, 13 במרץ 2020 בשעה 9:30
הכל נהיה מטושטש ומעורפל.
רגע אחד הייתי על גג העולם, הגעתי למקום אליו ייחלתי עוד מימי התיכון.
אפילו קיבלתי את המשימה שרציתי-לעבוד עם נערות בסיכון, להדריך אותן, ללוות אותן דווקא מהמקום הכי כואב ואישי.
פתאום מגיעות הנחיות שלא מנחות, רק גורמות לי לתהות.
במקום סדר יום ושניצל, פקודות מטכ''ליות מאולתרות ואני לא יודעת מה לעשות.
החרדה מצטברת, החששות מתגברים, מצב על הפנים.
מפחדת שיחזירו אותי למשרד ושוב אאלץ לקום ב5:50.
בדמיוני אני קשורה על שולחן ושם אני מרגישה מוגנת.
לבד עם עצמי, בוהה בתקרה, בטוחה ולא מפחדת.
אך אל לי לברוח מהמציאות הכואבת, אינני לבד בתוך השגעון.
כשהמציאות סוגרת עליי את הדלת, אני אפתח את החלון.
אני אמצא תקווה בתוך עצמי ומתוך האהבה המוענקת לי.
וכשאצור בתקופה הזו משהו שיהדהד לדורות במקום אליו הגעתי, אחייך ואדע שזה הכי הכי שלי.