אני רוצה לצעוק בקולי קולות, אך כל מה שיוצא מגרוני הוא שקט.
זה כואב, זה שורף ואני עם עצמי מחולקת.
מי שאוהב את עצמו לא מרגיש צורך להיות צודק,
אבל אני אוהבת את עצמי וזה מרגיש לי כמו טעות.
מתבזבזת בלי מסגרת, את העיגולים בעיניים מאפרת
וגם את המכות על הרגליים, הידיים ועל הלב אני מחביאה, אני מסתתרת.
כשלא רואים את הכאב לא דואגים ואז פחות מסוכן לי.
כשלא יודעים שהוא מכאיב לי אני חוטפת פחות מכות,
אני נעולה לבדי בסורגים עשויים מדמעות.
אני רוצה לרצוח אותו אבל בעיקר, בעיקר את עצמי.
לא רק על זה שלא הלכתי, אלא על כך שנשארתי ללא אף אחד לצידי.
אתה עומד פה על הזמן אבל אף פעם לא איתי
מתעסק רק בלשמור על התחת שלך ועל לשמור עליי קרוב.
שומר עליי מפני כל אחד שאותי מסוגל לאהוב.
אני שלך, אתה מתעקש, על אף שאני כבר לא שווה גרוש.
ואני לא יכולה להתנגד, אני חפץ בלי דעה, אני רכוש.
אני צריכה ללכת רחוק מכאן ולעולם לא להביט לאחור
אך אינני אשת לוט, אני אשת סדום
גורלי נחתם
עליי להשרף עמכם, כל מי שנותר איתי מאחור.