לא רק מילים

"כשקשר מסתיים, על מה אנחנו באמת אבלים?
בחרת להפרד,
השתחררת,
החיים ממשיכים,
על מה את אבלה?

מה לקח איתו מי שהלך ממך?
את מה שהענקת לו,
את המסירות,
את הנתינה,
את אותו חלק מהביוגרפיה שלך,
את השעות של חשיבה עליו,
את מה שהוא יודע עליך
את מה שהיית כשהיית שלו
חתיכה מחייך,
אותו חלק ממך ששיך רק לו
שידוע רק לו.
וכשהוא לא איתך יותר
החלק הזה שלך
ילך איתו.
לא פעם
ההתנהלות שלנו בזמן פרידה
היא מעין משא ומתן
בדיוק על החלק הזה,
מה אתה לוקח איתך
ומה אתה משאיר מאחוריך.
כול כך קשר לוותר על
חלק ממך.


וכשהוא לא איתך יותר
דוקא אז,
את נדרשת לנתינה הכי גדולה:
להפרד מהחלק הזה של עצמך,
להפרד,
ובאמת לתת לו את מה שקיבל.
בגלל שזה כול כך קשה,
בעצם,
עוד נתינה ענקית,
שהיא כול כך לא צפויה,
שכול כך לא הכנת את עצמך לתיתה,
זה כול כך קשה.
ואז,
במקום באמת להפרד,
אחרי שהוא כבר הלך ממך
את מחייה אותו במוחך ונפשך,
מעניקה לו מרחבים ברוחך,
לטייל בם,
להשאר נוכח בך.
כי הויתור
על מתנה הענקית שהענקת
לו הוא כול כך בלתי אפשרי.
דוקא עכשיו להעניק לו עוד?
עכשיו שהוא כבר לא שם בשבילך?
מי יכולה?
איך אפשר?
עדיף כבר שיחייה במוחך ונפשך....

אבל הנתינה הענקית,
הבלתי אפשרית הזו
היא המפתח שאותו את באמת מבקשת...